Feel the Energy

לשמוח איתם בפוסטים כיפיים

לפעמים גם לצחוק,

להתעצב יחד כשרע.

להביע תמיכה ואולי גם להציע לעזור.

הרי אתם לא מכירים

אבל אתם כבר מכירים את הסיפורים,

את סגנון הכתיבה.

לשים לב לשינוים משמעותיים.

לטובה ולפעמים גם לא.

לפעמים אפילו להרגיש סוג של גאווה,

להתגאות במישהו שעשה שינוי טוב

או מעשה טוב

לא בדיוק גאווה אבל..

לרצות לטפוח להם על השכם ולומר "כל הכבוד!"

אבל לא לומר

כי זה לא משהו שאומרים עליו כל הכבוד.

או טופחים על השכם

כי אתם לא מכירים

אבל גם רק התחושה עושה טוב בלב.

המצברוח שלי שואף למינוס אינסוף.

מתמטיקה זה איכס. אני משתמשת במושגים מתמטים ביוםיום, זה פשוט עצוב.

הפונקציה שלי לעולם לא תגע בציר השמחה, אפילו לא תחתוך אותו.

האסימפטוטה שלי חותכת את הישר y=stupidityX-4 

ואפילו נקודת המקסימום שלי היא ברביע ה3

שלא נדבר על נקודת המינימום

סתם, המצב לא נוראי...

סתיו משגעת אותי. היא חולה בבית והיא משגעת אותי, היא לא עונה, לא לשיחות או אסמסים או אני לא יודעת מה..

אני אוהבת אותה אבל עכשיו בא לי להפגיש אותה עם ציר X.

הוא יודע להרביץ חזק חזק.

על מי אני עובדת... אני צריכה לסיים מיליון עבודות בספרות שלא סיימתי.

FUN

לפני כמה ימים, ידיד שלי בא ביציאה ושאל אותי "אם היו לך 5 שניות שהייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, בחיים שלך, לאן היית חוזרת ומה היית עושה?"

הייתי קצת בשוק בהתחלה, ואז התחלתי באמת לחשוב.. לקח לי די הרבה זמן. בהתחלה הרצתי בראש כל מיני אירועים בחיים שלי שהייתי מעדיפה לא לעבור כמו הפרידה ממיכאל, הריב עם סתיו ועוד מיליון טעויות מפגרות שטעיתי ושמתי לב שאני כל הזמן חוזרת על אותם הטעויות.

ועוד אנשים חושבים שאני חכמה. חע.

שקלתי לחזור אחורה, לאותו היום שהייתי בפייסבוק ולא לעשות לייק על הפרסום המטומטם של מיכאל. שקלתי לחזור אחורה ולא להגיד לסתיו את מה שחשבתי באמת. חשבתי בהתחלה גם להגיד שאני רוצה לחזור אחורה לפני שנולדתי ולמנוע באיזושהי דרך את הלידה שלי כי תאמת יהיה הרבה יותר קל. אבל התחרטתי. בסוף החלטתי לשנות חמש שניות לפני שנסעתי לגרמניה. לא לסוע, להשאר בארץ. עם כמה שזאת הייתה חוויה מדהימה, הייתי רוצה להשאר בבית, להיות עם המשפחה שלי.

לא בחרתי בריב עם סתיו ולא בפרידה ממיכאל כי למדתי כל כך הרבה.. מהמערכת יחסים הראשונה שלי, לא הייתי מוותרת עליה בחיים. למדתי כל כך הרבה דברים, נהנתי וגם כאבתי. מהריב עם סתיו אני יכולה להגיד שלמדתי שהיא לא טלית שכולה תכלת ולא תמיד כזאת מקסימה וחמודה אבל זה בסדר. לא כולם תמיד חמודים ונחמדים. גם נפתחתי לאנשים חדשים, חברות חדשות ולא כל הזמן נדבקתי אליה.

בגרמניה נהנתי מאוד.. אבל אני חושבת שהיה לי יותר משמעותי להשאר בארץ. באיזשהו מקום זה מאוד קירב אותי למשפחה אבל בלב שלי כל כך התחרטתי על זה שנסעתי... הייתי מעדיפה לוותר על הכיף כדי להיות איתם...

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני מרגישה נסערת, מוצפת ברגשות וחויות.

(באופן אירוני משהו כמו מזג האויר בחוץ..)

אז נתחיל מההתחלה, ביום הראשון של חנוכה, לפנות בוקר טסתי לגרמניה בתוך משלחת והיה כיף מאוד. היה מדהים, אם מורידים את החויה של המארחת הנוראית שהייתה לי שרק מהמחשבה שאני אצטרך לארח אותה שנה הבאה בא לי למות.

אבל זה באמת רק חלק קטן מאוד.

כשחזרתי, בדרך מהשדה תעופה אמא שלי סיפרה לי שסבתא שלי נפטרה בזמן שהייתי בגרמניה. יום אחרי שנסעתי. הפסדתי את ההלויה, את השבעה.. את הכל. את האמת? לא הייתי בשוק. היא הייתה מבוגרת מאוד ונפטרה בסיבה טובה. אבל היה לי מאוד קשה לחשוב על זה שלא ידעתי על זה, שבזמן שהם התאבלו ועבדו קשה אני יצאתי עם חברים צחקתי ונהנתי. הייתי רוצה להיות שם לא בשבילי, אלא כדי להיות שם ולעזור ולראות את המשפחה שלי ששנים לא ראיתי, להיות ברגע המשפחתי הזה. שפספסתי.

אני הרגשתי רע. שלא הייתי שם. אני עדיין מרגישה רע ואני רוצה לפצות על זה. אני מחכה לאזכרה. אני רוצה להיות בבית ביום של האזכרה.

בכיתי לאמא שלי קצת באוטו אבל כשחזרתי הביתה, חיבקתי את אבא שלי כל כך חזק ופשוט בכיתי לו על הכתף כמה דקות. לא הייתי מסוגלת להחזיק את עצמי. סבתא שלי הייתה חלק עצום מהילדות שלי. היא גרה איתנו בחלק נפרד בבית עד לפני שנתיים כשהיא עברה לבית האבות. היה לי עצוב לבוא לבית החולים לפני שלוש שבועות. לראות אותה שוכבת שם בחדר מסריח, מחוסרת הכרה, קשורה למיטה. קשורה למיטה?!? סבתא שלי?! הפייטרית הזאת? שגידלה 9 ילדים כמעט לבד לגמרי? שעד לפני כמה שנים הייתה נוסעת לשוק לעשות קניות וסידורים יום שלם? שעלתה לארץ כמעט בלי כלום והקימה משפחה לתפארת? שלא תשים מכשיר שמיעה כי היא לא מסוגלת שלסבול מכשירים זרים על גופה? ציפור הדרור הזאת?? שהיא תהיה קשורה למיטה?! לראות אותה סובלת שם, בקושי מגיבה הביא אותי למסקנה שזה מתקרב.

עם כמה שאני לא אוהבת את המשפחה שלי לפעמים כל כך הצטערתי על זה שלא הייתי שם, כל כך התבאסתי.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אני מרגישה כאילו אני חייבת לפרסם את הפוסט ואני חייבת ללכת.

אני עוד אפרסם המשך.