זה מזדחל מתחת לעור. במין עקצוץ מוזר כזה שמתפשט לכל הגוף, תחושה של כל כך הרבה אנרגיה מתחת לעור. איך אפשר להתרכז עם תחושה כזו? נעה ורוחשת ובעלת חיים מעצמה. כמו צמרמורת כמעט נעימה. אבל אני יודעת מה היא רוצה אז אני משתדלת להתעלם ממנה. די, לכי לישון. לא היום ולא מחר ולא בקרוב. לא צריך אותך, קישט.

רק שהיא, כצפוי, לא מתכוונת להקשיב לי. כמו אדם רעב שנופפו מולו פת לחם, כמו תועה במדבר שחשב שהוא רואה נווה מדבר מרחוק. היא קלטה רמז של סיכוי ותפסה בי בציפורניים. כבר שעתיים רצופות שהיא מבהירה- טפלי בי או שאגדל ואמלא את כולך עד שלא תוכלי לחשוב על כלום, או לדבר, או לתפקד. והיא רעבה, המפלצת הקטנה הזו, כמה שהיא רעבה. בגללי היא גוועת ועכשיו הגיעה הנקמה. רק עוד קצת והיא תעלם, תזחל שוב אל מתחת לתודעתי, תחכה שם לשער הכושר הבאה. אבל לא עכשיו. בבקשה לא עכשיו...

כבר שעתיים אני מסתובבת עם אותה תחושה ועם מחשבות שחוזרות על עצמן- סקס, ועכשיו. לא כשמתאים לך, לא כשתהפכו לזוג, לא כשתסיימי ללמוד. עכשיו, שומעת? נראה אתכם פותרים משוואות ככה! אני משתוקקת לזה. לסקס ממש, לא שום חרטא אחר. ועד שלא אזדיין זה לא יעבור. אבל מה לעשות שאני עוד לא מרגישה מוכנה? רק שבתור אחת שהתרגלה לשכב בתדירות די קבועה, הגוף שלי מסרב לקבל את תקופת היובש שנכפתה עליו בגלל הפרידה. אני מרגישה כמו מכורה שחטפה התקף. עוד מעט, רק עוד קצת, וזה שוב יעבור. חרמנות של כמה חודשים מודחקת, מקופלת לתוך אחת הפינות החשוכות יותר של תודעתי.

אני יכולה לחשוב על כמה אנשים שהיו ברמה מסויימת שמחים לעזור לי עם זה. אבל אני לא מסוגלת לסקס חסר משמעות, ולמעשה אני די מחכה שאתאהב לפני שאחזור לשכב שוב. או לפחות ארגיש בנוח עם האדם שמולי גם כשאני פיקחת.

אם הבחור שלי היה מגלה (והוא כנראה יגלה, כשזה כבר לא היה רלוונטי) הוא היה מגיע וזה רק היה מחמיר את המצב, כי כמו שאמרתי- אני לא מוכנה עדיין.

אז אני במבוי סתום.

עוד נסיון להתרכז במתמטיקה. זה במילא היה הפוסט הכי דפוק שכתבתי בחיים.