הבלוג המפגר

הוא בטח יאהב להסתכל לי בעיניים, כי הוא ידע כמה זה מביך אותי. והוא יפסיק רק אחרי שאסמיק ואפנה את מבטי.

והוא בטח יבוא אלי אחרי יום מעייף של עבודה, כי לשנינו לא יהיה כוח לצאת. שנינו נראה סרט ונתכרבל על הספה. הוא ירדם לי על הכתף, ולא יהיה לי הלב להעיר אותו אז אני רק אתן לו נשיקה קטנה על המצח.

ויום אחד כשניקח את האוטובוס, כי האוטו יהיה בשימוש של בן משפחה כזה או אחר, אני אראה את הילדה שאני שונאת ושהיא שונאת אותי,

ואני אנשק אותו והיא תחשוב לעצמה 'מה לעזאזל הכלבה הזאת עושה איתו' או 'איך היא השיגה אותו'

והוא יגיד לי : "גם אני אוהב אותך.." מבלי להבין שהרגע השווצתי בו.

בטח כשאני והוא נהיה ביחד, אני אהיה מאושרת ולא תהיה לי הבעיה להגיד לאמא שאני מאוהבת, זה יהיה כל כך מובן איך התאהבתי בו. מובן מאליו.

ואני לא אוכל לחשוב על אף אחד אחר, אני לא אמשך לאף אחד אחר.

אני יודעת שאני לא הולכת לוותר, ואני הולכת לעשות את זה כמו שצריך. בניגוד לפעמים הקודמות בהן השגתי את מטרתי אבל לא בדיוק, הפעם בלי קיצורי דרך. אני רוצה אותו לעצמי בלבד. נפלתי חזק הפעם.