הבלוג המפגר

אני זוכרת שלפני המון המוןן זמן, איי שם בכיתה ז' הייתה ילדה אחת עם בלוג, כל החברות ידעו עליו. היא הייתה כותבת על דברים, מעלה תמונות והרבה.

בהתחלה לא הבנתי מה הקטע הזה שלה, אבל איכשהו שמתי לב שאני נכנסת לאינטרנט לאתר כלשהו ובדרך גם לבלוג שלה, ואז אחרי חמש דקות הייתי יוצאת ממנו, ותוך שניה אני לא יודעת, הייתי מוצאת את עצמי שם שוב, רק מהצורך הזה לראות אולי משהו השתנה שם.

מהבלוג שלה המשכתי לבלוגים אחרים, היו לי את הקבועים שלי, התמדתי וקראתי בשקיקה כל מילה שלהם.

באותה התקופה זה היה המפלט שלי, החיים היו בזבל. קראתי כמה לאחרים חרא ושכחתי מהחרא שלי, קראתי כמה לאחרים טוב ושמחתי בשבילם.

ואז חשבתי לעצמי- "למה לא בעצם?" למה שלא יהיה לי בלוג..

ואז- צחוק. שאני אתמיד במשהו? לא התמדתי עד לאותו רגע בדבר. לא התמדתי עם חברים, עם בית ספר שום דבר!

ידעתי, ידעתי בתוך תוכי שאני לא אתמיד, אבל יאללה מה אני כבר יכולה להפסיד?

רציתי לכתוב על כל החרא, על כל מה שאני שונאת... וכן גם על כל הטוב, שאני אוכל לקרוא בשנית ואולי ללמוד מעצמי, "לעשות חושבים" עם עצמי.

תחילה פתחתי בלוג פרטי, פחדתי ממה אחרים יגידו, לא רציתי שמישהו מלבדי ידע. רציתי לכתוב בחופשיות בלי הצורך להשתמש בקודים.

ואני לא יודעת איך זה קרה, אבל התמדתי, וגיליתי שאני גם ממש אוהבת את איך שאני כותבת. לפעמים הייתי נכנסת לשם עשרים פעמים, לפינה הפרטית שרק אני יודעת שהיא קיימת.

אז למה לא יומן פרטי? כי היה לי הצורך לשמור את זה גם מהמשפחה שלי. אמא ידעה עלי הכל, אבל אם יש משהו שאמא לא יודעת זה איך אני כותבת.

רציתי שזה ישאר פרטי. בחיים שלי, אין לי דבר ששייך לי ולי בלבד. החדר שלי, הוא לא רק שלי, הוא גם של אחותי וכן גם כל החפצים בו. עברנו דירה הרבה פעמים, אבל זו מעין עובדה שכזאת.

ואמא- כמעט חמקתי לה מבין האצבעות פעם אחת, היא לא התכוונה לתת לזה לקרות שוב. אין דבר שקורה לי והיא לא יודעת עליו.

הייתי צריכה את הדבר הזה הפרטי שלי, פעם כתבתי יומן ולא בלוג אבל הוא התגלה וגרם לי להרבה צרות ובכי. אני יודעת שכאן אני בטוחה.

אז כמו שאמרתי, התמדתי. ולא סתם התמדתי, הזמן חלף וחגגתי לבלוג הפרטי שלי שנה. קראתי את כל מה שהיה כתוב שם בנוסטלגיה, ונהנתי מכל שניה.

אבל אז היה לי הצורך הזה, הרגשתי שאין לי יותר את השנאה והצורך להסתתר, הייתי שלמה עם עצמי אז החלטתי לנסות לפתוח בלוג חדש, נקי ושישאר פתוח לעיני כל. מה אני אגיד לכם? התמכרתי...

אני לא יודעת כמה אנשים קוראים את זה עכשיו, אבל אם להודות באמת זה לא כזה משנה. 

אז למה אני כאן?

כי אם פנים מול פנים אני לא יכולה להפתח בפני אנשים, מהפחד שמא ישפטו אותי (כשם שאני שופטת את עצמי) פה אני יודעת שאני יכולה להעלות את כל הבעיות שלי, ולהתמודד איתם מבלי לפחד מה אנשים יגידו. 

אני יכולה לחפור כאוות נפשי.

יש לי גם את היכולת לכתוב בצורה אובייקטיבית ואמוציונאלית, ואז להשען אחורה לקרוא בשנית ואז לחשוב בצורה ראציונאלית.

אני הכי אוהבת לכתוב על שלבים מסויימים בחיי, ואז לחזור אחורה ולראות מה השתנה מאז :)

בקיצור, אני אוהבת את בלוגי היקר, כי בזמן שהאנשים התחלפו בחיי הוא נשאר נאמן לי, מעלה אבק לפעמים אבל תמיד שם מחכה לי ולכל השטויות שלי בלי אף טענה כלפיי... פשוט מושלם!