הבלוג המפגר

היום היה לי את אחד הימים הגרועים.

אין לי כוח להתחיל לפרט למה, כמה ואיך- אבל כל מי שקרא מילה או שתיים מהפוסט האחרון ואלה שלפניו יכול להבין למי זה קשור.

החלטתי בסוף שאין לי כוח יותר, ושאני לא רוצה את זה ושאני רותה לעבור תפקיד.

אבל באמת שקשה לי להסביר את מערבולת התחושות שלי.

מצד אחד מעצם המחשבה על לעזוב אותה ואת התפקיד עושה לי להרגיש טוב.

מצד שני, אני חושבת על מה זה מעיד עלי?

אם אחרים יכולים לסבול אותה, למה אני לא יכולה?

ואני חושבת על איך יסתכלו עלי אחר כך- ומה שבאמת מעניין אותי איזה השלכות יהיו לזה על חיי?

האם עצם העובדה שאני לא יכולה להתמודד עם דבר שהוא לכאורה מינורי, שאחרים כבר התמודדו איתו לפני ויתמודדו אחרי,

מעיד עלי שבעתיד לא אוכל להתמודד עם קשיי החיים?

"אומנם אני בסך הכל בת 19"- הרבה פעמים כשאני חושבת על כל הדברים הנ"ל אני מצטדקת בפני עצמי- אני בסך הכל בת 19.

אז מה?!

עד מתי אוכל להתחמק מאחריות?

אז ככה כל המחשבות שלי בנויות עכשיו, כל חיי זה הצבא... ברצף של משפטים לא הגיוניים חסרי תכלית, כך המוח שלי חושב

בדיוק כמו הצבא ההגיוני והחסר תכלית ברובו.

עצוב לי שנכנסתי לסטטיסטיקה

עוד חיילת חסרת מוטיבציה שמחפשת איך להוציא גימלים. ברכותיי צה"ל.