הבלוג המפגר

מספר הכניסות נגמר ב- 437. המספר הזה רודף אותי

השם של הבלוג הזה מיומו הראשון מזבל בשכל על משקפיים ורודים ואופטימיות ובלה בלה בלה.

אם קוראים בסדר כרונולוגי מיום הגיוס אפשר לראות ירידה תלולה בשימוש הורוד כמטאפורה בחיי או לחלופין באופטימיות.

חשוב לציין לפני שאתחיל להתבכיין- נכון שחוויתי עליות ומורדות בשירות שלי, וללא ספק אני נוטה להיות דרמטית מעט בכתיבתי, אבל בפועל המציאות לא עגומה בניגוד למה שמצטייר כאן.

(תחילת התבכיינות)

עם זאת הכל יחסי, וביחס לעצמי אני חושבת שהמשפט הזה (שם הבלוג) כבר לא מצייג אותי.

ונמאס לי כבר להתמרמר על הצבא. זה לא שקשה לי יותר מידי כי אני מצליחה בתפקיד (הכל יחסי?) ואני מסתדרת עם המפקדת שלי (הכל יחסי!!!) ואני כבר לא בוכה כל יום (...)

אבל אני כן יותר מתמרמרת. אני מרגישה שהחיים שלי קצת לא תחת שליטה וזה מעצבן אותי. 

אז כמו שאמרתי, נכון שבניגוד לתחילת תפקיד אני מסתדרת וסומכים עלי ואני מתנהלת מעולה ואני גאה בעצמי

אבל מצד שני אני עדיין צריכה לספק הסברים כאילו אני חפ"שית, לספוג צעקות מהמפקדת שלי על תחומים שלא אמורים לעניין אותה (המקבילים אלי במקצוע מקבלים חופש מטורף בעוד שאני מדווחת על כל מצמוץ) וזה מצב נתון שאני יכולה להתמודד איתו ואכן מתמודדת!

אבל זה מעייף.זה נמאס.

אני פשוט לא רואה את עצמי מתנהלת ככה עוד שנה. זה יותר מידי בשבילי שאם אני חותכת הביתה אז אני חפשנית ואם אני מעיזה להתלונן אז אני מתנהגת כמו חיילת ולא כמו קצינה שאולי יש לה דעה, ואם אני מבקשת עצה כמו שהיא ביקשה ממני לעשות במידת הצורך היא מתלוננת על איך אני מעיזה להעסיק אותה בדברים כ"כ לא חשובים!!!

זה משגע אותי!

מצד אחד מקצצת לי את הכנפיים, מצד שני בועטת אותי מהקן?!

הצבא הזה מערים עלי כ"כ הרבה קשיים שזה מעייף אותי כבר. 

ונמאסו עלי כולם. אלה שטוענים שאני מתמודדת נהדר ואלה שטוענים שאני בחרתי בזה..!!!!

אני לא בנאדם קנאי.

יש את המשפט הזה (אני באמת לא זוכרת מי אמר אותו) שכל פעם שמקנאים במישהו על משהו צריך לחשוב אם היינו רוצים להתחלף לגמרי ולקבל את כל החיים שלו ולוותר על מה שיש לנו.

ככה אני ממזערת את הדיכאון שלי מכל הדברים, התפקידים, המפקדים, התחביבים, וההצלחות שהיו יכולים להיות מנת חלקי.

כי באמת לא הייתי רוצה להחליף את החיים שלי עם כל הבני זונות שקיבלו אחלה תפקידים/ אחלה מפקדים עם אפשרויות קידום וגיוון ואושר לנצח נצחים

ויש לי גם את הפחד הזה שלאחר האזרחות (אם מתעלמים מהעובדה שיש לי שנה וחודש להתמודד עם הפחד הזה)

אני לא מחשיבה את עצמי לבנאדם עם אינטילגנציה מטורפת או שקר כלשהו.

אני גם לא טיפשה, אני פשוט ממוצעת. להוסיף לממוצעת עצלנית וקיבלנו מתכון מנצח.

מה אני אמורה לעשות בחוץ? אני לא יודעת אם אי פעם אצליח לתעל את המוח המנוון שלי לכדי למידה והפנת חומר (יותר מזה, להקשבה והבנה)

לא בטוחה שהריטלין יעשה שינוי כזה משמעותי.

אולי יש עתיד אם אוכל להוציא פטור למבחנים בע"פ באוניברסיטה, הגיוני בעצם.

ועוד לפינת ההתמרמרות- למה יש לי קושי ליצור קשר אחד נורמאלי עם מישהו?!

קשר כזה הדדי ויחזיק מעמד יפה ויעניק לי ביטחון ואהבה ועידוד ובלה בלה בלה

לאאא אני חייבת להימשך לאיזה אידיוט שלא בטוחה אם הוא אוהב אותי כידידה או נמשך אלי (ואני יודעת שזה לא סותר.. חכו הסתירה בהמשך) ומצד שני לא סגור אם הוא חזר לחברה שלו או לא (היא מצד שני בטוחה בחזרה שלהם אגב)

ומצד שני בחור מוצלח שרוצה אותי ואני לא מגיבה כמו שמצופה ממני להגיב.. 

למה?!

ומחר קמים ב6 יופידו

וזהו, עד כאן פינת האנדרלמוסיה והטיפשות להיום.