ככל הנראה עשיתי טעות אחת, שעליה אגב אני לא מתחרטת.
"מכל מלמדי השכלתי..."
כפי שציינתי בעבר, לכל דבר יש סיבה, אולי אני אפגוש את אהבת חיי יום אחד, ואת הטעויות שעשיתי כאן אני פשוט לא אעשה שוב!
זה התחיל ממצב של אופוריה, הוא כולו היה להוט אחרי. אחרי שראה אותי 10 דקות הוא לא יכל שלא להתקשר כבר ביום שאחרי ודיברנו קרוב ל- 5 שעות. אח"כ נפגשנו, הוא נסע המון רק כדי לראות אותי והיה מדהים, ואז הכל הלך לא טוב.
רצנו מידי והוא כנראה הרגיש שהוא לא צריך להתאמץ כי למרות שאני מסרבת לכולם, הסכמתי לצאת איתו. בקיצור, הוא הרגיש שאני בכיס שלו.
אח"כ הוא נעלם שבוע (!) ידעתי שברגע שנדבר אני מעיפה אותו לכל הרוחות, אצלי אין הזדמנות שניה. אבל שמעתי שעבר עליו הרבה, אמנם כעסתי על שלא שיתף אותי אבל יכולתי להבין. אז כן, חרגתי ממנהגיי ונתתי לו הזדמנות שניה, למרות שכבר אז ידעתי שזה אבוד לו כי כבר לא הרגשתי אליו כלום. (אני לא אתחיל לחפור על טראומות פסיכולוגיות שלי מהילדות, ועל זה שקל לי מאוד להתנתק רגשית מאנשים, *קל מידי*)
ובכל זאת, הבנאדם לא התקשר יותר מידי, ולא שלח הודעות ולא כלום, אבל כשדיברנו אז הכל היה 'סבבה'. עסקים כרגיל.
בכל אופן, חשבתי שאחרי שהוא יבוא אלי שבת הכל יהיה טוב, והכל באמת היה מדהים, הוא בנאדם מקסים והתקרבנו מאוד. אבל ברגע שהוא הלך מפה הוא שוב התנתק, כאילו קשה לו להשתמש בפלאפון שלו (או בפייסבוק, אם אתם קטנוניים)
ואז אני מגלה שהוא השתחרר מהבסיס שלו יומיים קודם, יום אחרי שהוא השתחרר... זאת אומרת שהוא היה יום וחצי בבית מבלי לידע אותי, אפילו לא הודעה קטנה.
וכשהוא כבר דיבר איתי, הוא היה חייב ללכת אחרי 5 דקות כי הדודים שלו באו. ואז במקום לחזור אלי מאוחרי יותר (אתמול בערב) הוא לא דיבר איתי עד עכשיו.
אז באמת לא אכפת לי מה הוא עובר, אני לא טיפשה, עקומה, מפגרת או כל דבר אחר שיכול לגרום לי לא להיות רצויה, מבוקשת או דחויה ע"י המין השני.
אני חושבת שאני אינטלגנטית, מספיק כדי לנהל שיחה נורמאלית, והרשו לי להחמיא לעצמי כי כן- לדעתי אני אפילו נראת נחמד.
לכן אני באמת לא חושבת שאני צריכה להתפשר, אם עובר עליו משהו קשה הוא היה יכול לסמס לי... אבל בתכלס, הוא כותב לחברים שלו בפייסבוק שהוא יוצא הערב למועדון... אז בבקשה אל תבוא אלי בקטע של בעיות נפשיות... אם כל כך קשה לך לשתף, אז זה באמת לא נועד לקרות.
אחרי שהוא לא התקשר גם הערב, החלטתי שאין לי כוח לחכות שיתקשר כדי לזרוק אותו (כי יש לי עקרונות, ואצלי זה תמיד הכי ישיר שיש בטלפון או פנים מול פנים, לזרוק מישהו באסמס זה פחדני ועלוב) אז כשהבנתי ששיחת טלפון אני לא אקבל, שלחתי הודעה בה אמרתי שהיה נעים להכיר, ושאם הוא כל כך רצה לסיים עם הקשר הוא פשוט היה צריך להגיד לי שזה נגמר ולא להעלם עד שימאס לי ואני אהיה זו שזורקת אותו.
הוא בתגובה שלח שזאת פשוט אי הבנה, שהוא חייב לדבר איתי, ושהוא יתקשר אבל מאוחר יותר כי כרגע הוא עם אנשים (עניין של חיים ומוות.NOT)
גם עכשיו אחרי שפאקינג זרקתי אותו באסמס, הוא מנסה לתרץ.. ובכל זאת אני לא עד כדי כך חשובה מספיק כדי שהוא יעזוב לרגע את החברים וירים טלפון.
הבנאדם הזה כל כך לא מכיר אותי, אנשים עפו על טיל בגלל טעויות הרבה יותר קטנות, אם הוא חושב שאני הפטאתית שיושבת ומחכה לחבר המושי מושלם שלה שיתקשר אחרי בילוי מעייף עם החבר'ה, הוא יכול ללכת להזדיין..!
אני ביצ'... ןהוא כבר ל אמעניין אותי, הוא לא עניין אותי לפני פשוט לא היה לי לב לזרוק אותו אחרי מה שקרה לו. היום זה כבר לא משנה.
אני יודעת מה אני שווה באמת.
ויש לי מטרות בחיים, ואני באמת יודעת שאני לא צריכה להתאמץ יותר מידי, אולי זה ישמע שחצני אבל לא חסרים לי אנשים שהיו רוצים לצאת איתי, אני לא זקוקה לרחמים וטובות.
ולא, אני לא משננת שאני שווה וכל החרא הזה כדי להרגיש טוב עם עצמי, אני פשוט עצבנית.
ועכשיו הוא נזכר להתקשר.... חה!
לילה טוב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
