הבלוג המפגר

כל כך נמאס לי מאנשים, שחושבים שהם מזיזים לי את התחת..! רמת הצביעות פשוט מבחילה אותי, אני באמת מצטערת שאין לי את היכולת להעמיד פנים שאשכרה אכפת לי מה קורה לכם ולתחת שלכם.

בא לי להעביר מסר לאומה:

כן יצאתי עם האידיוט הזה, ולא, לא מעניין לי ת'תחת שהוא האקס של החברה הטובה שלכם. אז תזדיינו לי מהפייסבוק.

אתם יודעים מה מפריע לי? זה לא שהם כותבים לי שזה מפריע להם העובדה שיצאתי איתו, הם פשוט ממשיכים להיות חברים שלי ומתעלמים ממני. אני נשמעת פאתטית, נכון?! אבל זה מציק לי! יש לכם בעיה עם הצורה שלי?? תצדיקו את הקיום האומלל שלכם בעולם הזה ותמחקו אותי או תגידו לי בפנים כמה אתם שונאים אותי, ואת תגידי לי בפנים איך את שונאת אותי מהיום הראשון!

גם את חתיכת  כלומניקית, אין לך את האומץ לבוא אלי ולהגיד לי בפרצוף. מסתתרת מאחורי מילים של ילדה בכיתה ו'. תמשיכי להאריך אותיות, בואי נראה אם זה יעשה אותך חכמה יותר!

ואתה? הפחדן הכי גדול שיש. 

אני אף פעם לא הרגשתי חלק מכם, מהרגע הראשון ידעתי טוב מאוד שהחל מהרגע שבו הכל נגמר אני לא אראה אתכם יותר בחיים.

אבל אתה שעד שלא מזמן אמר לי בכל הזדמנות שאתה אוהב אותי, אין לך את האומץ והכבוד להגיד לי. גם אם זה היה לוקח יותר זמן, זה היה נגמר בסוף! לא בכבוד שלי להיות עם צבוע, שמפחד מהצל של עצמו וחי באשליה שהוא מושי מושלם!

האנשים האלה מזיזים לי את התחת, אבל אני ריאלית- ולהגיד "לא אכפת לי מה אנשים חושבים" זה פאקינג בולשיט.

אכפת לי מה אנשים חושבים, בעצם לכולם אכפת אבל לא לכולם יש את היכולת להודות בזה.

אז כן, אני חיה בשביל הרגע הזה, להוכיח לכם את מה שאתם יודעים ממילא- אני הרבה יותר טובה מכם.

הפוסט הזה יצא קצת יותר 'כבד' משחשבתי, אבל אני מסתובבת בפייסבוק ונגעלת.

למה לא למחוק אתם שואלים? ובכן, מסתבר שזה דיי אופנתי היום למחוק ת'פייסבוק. אמרתי לאמא לפני הרבה זמן, כמה חודשים, שאני מוחקת את הפייסבוק אבל היא אמרה לי שיש עוד מה להוכיח. לתעד- להעלות- לחנוק- ולמחוק. לצעוק פעם אחת אחרונה HERE I AM ולעוף משם.

שוב, פאתטית? באמת שלא אכפת לי.

ואתה, כמה שאני באמת ובתמים מרחמת עליך. אתה, שאתה כמו אחי! 

מרחמת עליך, כי אני תמיד אומרת שהילדים הם המראה של ההורים, וההורים שלך זה לא משהו טוב. איזה כלים הם נתנו לך להמשך הדרך?!

אמא שלך שלא יכולה להגיד לך לא, מפילה את האשמה עלי.

"זבל" ככה קראת לי, ואני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שאתה לא צוחק, כי אתה כמוני... ובגלל זה נפגעתי.

אמא שלי לא יחסה לזה חשיבות, אבל אני כן. אולי כי אתה חשוב לי? וכי אני לא אשמה!

אבל אני מבינה עכשיו, שעדיף לי להדחיק את הכל עכשיו. אותך, את האחים שלך ואת אמא שלך. או כן, איך יכולתי לשכוח? ואת אבא שלך.

אני יודעת. אני יודעת שזה רק עניין של זמן לפני שהכל יתפוצץ. שהכל יתלקח.

ואתה תהיה לבד. ואני אצטרך להיות שם בשבילך, אבל אני לא יודעת אם אני אוכל. אולי אני אראה אותו בפרצוף שלך. אני לא יודעת!

ואני חייבת להגיד את זה בקול. אני מרגישה בוגדת, כי אני יודעת שאכפת לך אבל קשה לי לסמוך עליך. שאתה לא כמוהו, פרצוף כזה מכוער.

זה קשה לי עם האשמות שווא. כמה שאני לא רוצה להאמין לחששות של עצמי, להגיד לעצמי שזה לא הגיוני, כי למרות הכל אכפת לך ממני, ושאתה לא כמוהם.

אבל אני יודעת שזה לא נכון, אני יודעת שמשהו אצלך לא בסדר, הלוואי ויכולתי לתקן.

הלוואי והיית יודע כמה הידיים שלי כבדות עכשיו, כמה קשה לי. אבל אני חייבת להתוודות. גם אם לך זה עושה בלאגן בראש עכשיו, לי זה עושה סדר.

ובכן יקירי, אני מצטערת. מצטערת שאני לא אהיה שם להחזיק לך את היד כשהכל יגיע לסוף המר. 

באמת שזה טוב לחזור, לפרוק בשבילי, להשתחרר. כמעט ושכחתי כמה אני אוהבת לכתוב.

ואני צריכה לנצל את הזמן, כי אני יודעת שברגע שאהפוך ל'רכוש צה"ל' אני אהיה פה פחות :S

גם אם הכל נראה מסובך, אני אוהבת להסתכל על הכוכבים, לנשום את האוויר הזה שאני כל כך אוהבת. והכוכבים, הו הכוכבים. הם קוראים לי :)

החיים האלה יפים, ואני מתכוונת להישאר פה הרבה זמן D:

XOXO