סיימתי בשעה טובה ומוצלחת את בה"ד 1..
אפשר לומר שממש סבלתי שם, הרגשתי שאף פעם לא מעריכים אותי וכו' ומה שנפלא בבה"ד אחד זה שבדרך כלל האנשים הלא נכונים מוערכים ודווקא אלה שכן מגיע להם נתקלים בהכי הרבה בעיות בדרך לסיכה המיוחלת...
ככה יוצא בסוף כשאתה מסתכל מימינך ומשמאלך, וכל מה שאתה רואה זה הרבה מטומטמים סוציומטים שלא משנה איזה סמי הזיות תיקח לא תוכל לדמיין אותם כקצינים טובים, לעומת חברים שלך שהיה ראוי שיסיימו את המסלול אך הקריירה שלהם נקטעה בטרם עת.
ובכן, יש לי רשימה באורך כמה דפים שכתבתי בבה"ד על כל הדברים ששנאתי בבה"ד 1, ובאורח פלא הרשימה של ה"שונאת" ארוכה בהרבה מרשימת ה"אוהבת".
אבל, כמו שאמרתי, סיימתי בשעה טובה ומיהרתי לעוף משם כל עוד נפשי בי עם שלל:
(והיו כמה חכמולוגים שרצו להתעכב לתמונות פלוגתיות, כשההסעות כבר היו שם מוכנות לקראתי מה נראה לכם?!)
בכל אופן, התחלתי השבוע השלמה.
בכנות, להשלמה הגעתי עם ביטחון עצמי מאוד נמוך. לא משנה כמה יגידו לי שהסיכה זה בזכות ולא בחסד, אני לא מרגישה ככה.
כי זה לא משנה שהודחו אבל אני שרדתי, כשאומרים למישהו שהוא פשוט לא טוב הוא מתחיל להאמין בזה.
תחושת המסוגלות שלי שאפה לאפס, אף אחד לא תמך בי בצוות, לא תמכו באף אחד מהצוות... והמפק"ץ היה סבבה אני לא אתגעגע יותר מידי.
בתחילת השבוע, כשהגעתי להשלמה הרגשתי כ"כ חסרת ביטחון לגבי הכל. ההרגשה שהייתה לי (למרות שאלה חברים טובים שלי מהטירונות וההכנה) שאף אחד סביבי לא בדיוק מת עלי, לכן הייתי זעופה ולא דיברתי יותר מידי (בכללי לא הייתי אני) ולגבי היכולות שלי בכלל!
אבל החלטתי אחרי הרגשה ממש רעה עם עצמי, שזהו נמאס לי. או שאני חוזרת לעצמי, או שאני חותמת וויתור.
לא רציתי את המסלול הזה כדי להפוך ליצור קטן וחסר ביטחון
אז עכשיו אני עובדת על שיקום הביטחון העצמי שלי...
והולך לי טוב עד כה!
דבר ראשון- החלטתי להפסיק להיות כזאת בעייתית בכל הפן החברתי-
קצת גילוי לב לגבי עצמי. אני נוטה להתבודד מהחברה. פנים מול פנים תמיד צחקתי עם כולם אבל תמיד הייתה ביני לבין החברה קיר, שאני הצבתי. מעולם לא לדבר עם חברים בטלפון, לצאת בערבים, להביא חברים הבייתה.
זה לא הפריע לי בחיים, הפוך. הסקתי שבני אדם יפגעו אחד בשני גם אם לא במכוון. נפגעתי קשה פעם אחת והחלטתי שאני מגנה על עצמי.
וזה הרגיש לי טוב, עד שהגעתי לבה"ד 1 ואז האנשים הגועליים הראו לי שאני צודקת.
במקום לשמוח על הגישה הנהדרת הזאת, הבנתי עד כמה אני צריכה אנשים טובים סביבי. לא לפני שזה השתלט עלי, ולפני ששמתי לב הפכתי לבן אדם מריר שמכליל את כ-ו-ל-ם תחת ההגדרה של "הסוציומטים מבה"ד 1"
ואז אמא האירה את עיני, שמה לי מראה מול הפרצוף ושאלה אותי אם זה מה שאני רוצה להיות כל חיי. ואני עניתי לה שכן, שאנשים מגעילים, ובני האדם תמיד ישימו עצמם לפני הסביבה.
ואז היא פשוט אמרה לי שהיא לא מאמינה שאני, הבת שלה, יכולה להיות בן אדם רע שרק רואה את הרע והניצול בחברה.
ואז גם אם רציתי וגם אם לאו, החומה החלה להתמוטט.
אז נתתי פוש ונתתי לה ליפול. תמיד חשבתי שאנצח את אבא שלי אם אוכיח שאני שונה ממנו. סיכות, דרגות, הכרה והשכלה. אבל בלי לשים לב הפכתי להיות כמוהו.
אז לא, לא המצאתי לעצמי תאוריה חדשה לגבי המין האנושי, אבל אני לא מחפשת להוכיח אותה אצל כל אחד שאני פוגשת. החלטתי לתת צ'אנס (בזהירות אומנם)
אז אני רוחשת חברים לאט לאט, מזמינה אותם אלי הביתה. נותת להם לחדור אל הבית המוגן שלי שעד היום אף אחד לא ראה ולא חילל.
ובנוגע לפן המקצועי, למרות שאני שונאת ללמוד אני מכריחה את עצמי, וזה משתלם D:
אז זהו, זה השינוי שחל עלי בימים אלו, עדיין בתהליכים וכבר נותן את אותותיו. בה"ד 1 בהחלט לימד אותי דברים בדרכו המעוותת.
אני אמורה ללמוד עכשיו, והתלבטתי עם לכתוב את הפוסט הזה, אבל הבנתי שאני חייבת.
להתראות לעוד שבוע או יותר ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
