הרבה אנשים.
וככה זה כשאני פוגשת אנשים ששייכים לפרק אחר בחיי (בין אם מדובר בהשלמה שנגמרה רק לפני שבועיים או לחלופין אם מדובר בתיכון שנגמר לפני יותר משנה)
היום פגשתי הרבה אנשים מכל כך הרבה פרקים בחיים שלי!
החל מהמפקדים שלי מההכנה לקצונה, עד המפקדים שלי בהשלמה, וחברים מהקורס יסוד והדובדבן שבקצפת-
מישהו שהיה לי קטע איתו כשהיינו בתיכון וזה לא נגמר הכי יפה.
גילוי נאות לגבי- בכל פעם שאני פוגשת אנשים שאני לא בהכרח רוצה לפגוש (ולא כי אני לא אוהבת אותם, למעשה אני ממש אוהבת את רובם) עוברת לי צמרמורת בגב.
אני ממש מרגישה את הצמרמורת שנובעת מהפחד שמא לא אצליח לפתח שיחה נורמאלית, ושאני לא אדע מה לומר.
וזה מטומטם. כולם יכולים לדבר עם אנשים כל כך בקלות, רק אצלי זה דורש הכנות.
זה לא חדש.
וכשאני אומרת שאני לא רוצה לפגוש אותם, זה רק משום שאני יודעת שעצם הפגישה איתם תעורר שיחה ואני שונאת שיחות חולין עם אנשים, אני פשוט לא טובה בזה.
ולגבי הבחור מהתיכון, הוא שייך לקבוצה שאני לא אוהבת.
אפשר לומר שבהתחלה היחסים בינינו זרמו בגלל התבנית הלא מחייבת שקבענו לעצמנו. וזה לא שעשינו יותר מידי... סתם צמד מפגרים שכאלה.
בסופו של דבר הוא החליט שבא לו יחסים רציניים וכל הנלווה לזה, ואני לא רציתי...
בסוף זה נגמר לא טוב, כי קצת הייתי רעה- אבל אי אפשר להאשים אותי, הוא פשוט לא רצה להבין שאני לא רוצה!
אז היום הוא שמע שיחה שלי ושל מכרה, והוא זרק לי- "נהיית רעה, הא?"
ואחרי שצחקתי הוא תיקן את עצמו ואמר שתמיד הייתי כזאת.
מגיע לו.
בקשר להדס.
ידעתי שהיא שקרנית, אבל היא עברה הרבה גבולות. איך מנתקים קשר עם בנאדם מתוסבך שיכול לפגוע בעצמו, מבלי לגרום לו להפגע וכתוצאה מכך לפגוע בעצמו?!
אוף מסובך אפילו רק לנסח את השאלה.
יש לי בעיה רצינית, לוקח לי זמן לדבר\ לריב עם אנשים בגלל משהו שמציק לי, אבל כשאני כבר פותחת את הפה אני לא יכולה להפסיק.
אני מאוד כועסת עליה, על כל הדקות והשעות שדיברתי איתה וניחמתי אותה כשבעצם כל מה שהיא עשתה זה להמציא עוד ועוד שקרים כדי למשוך את תשומת ליבי.
אבל בסוף כמו פחדנית במקום לזרוק לה לפרצוף את כל מהשאני חושבת ומרגישה, כל מה שאני עושה זה לשבת בבית ולא לענות לטלפון...
עד מתי מצפון?
הוים פגשתי בנאדם מדהים... מכירים את זה שאתם יכולים להרגיש את האישיות של הבנאדם רק מלהסתכל עליו ולשמוע אותו מדבר...
הוא מקרין כל כך הרבה אופטימיות ותבונה, זה מקסים אותי...
ובאמת שלא מדובר באיזה קראש או משהו כזה, בתור אישיות הרבה זמן לא פגשתי אישיות מסקרנת ומושכת כמו שלו.
בניגוד למה שכתבתי למעלה על הפחד שלי לדבר עם אנשים, הרגשתי שאיתו יש לי כימיה.
יכולתי פשוט לדבר איתו כל היום אלמלא השיעורים שהיו בין לבין. (יש לנו שבוע הכשרות)
באמת שהלוואי והחיים היו פשוטים יותר. פשוט לבוא ולדבר עם בנאדם בלי לחשוב יותר מידי מה יהיה, מה יחשבו.
לחשוב נטו על מה אני רוצה לאותו רגע נתון.
זה קצת עצוב לי לחשוב שעד היום לא היה לי חבר אמיתי...
זה לא שהרגשתי שאני יותר מידי צריכה, אבל בחברה הזאת כשאני רואה איך אנשים נכנסים למערכות יחסים ארוכות, אני תוהה אם עצם העובדה שהמערכת יחסים הכי ארוכה שהייתה לי הייתה מאוד קצרה (חודשיים) ומאוד כושלת (מאוד) מעידה עלי שמשהו אצלי לא בסדר.
אולי אני בסך הכל משכנעת את עצמי שעד כה לא יצאתי עם יותר מידי אנשים כי יש לי קריטריונים גבוהים מידי, כשבעצם אני סתם עובדת על עצמי ושגם אם הייתי רוצה, לא הייתי מצליחה עם קישורי התקשורת הלקויים שלי ליצור קשר נורמאלי!
יום ראשון אני משיכה חפיפה, וביום רביעי נכנסת לתפקיד.
פאקינג מתה מפחד.
לילה טוב... 3>
נ.ב-
יומיות- איפה עוד שמעתם על חיה כזאת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
