כל השבוע עובר מהר, עובר מהר- עובר מהר. יום רביעי מגיע, וממחר אומרים מחר. יום חמישי בערב מגיע ואומרים מחר, ושרים "אני רוצה הביתה..."
ואז יום שישי, זה תמיד מעניין אם נעבור את מסדר הניקיון, ולא כי אכפת לנו אם נקי או לא, אנחנו רוצים בית ומהר.
מגיעה לבית לפעמים מוקדם לפעמים פחות, וכיף לי.
מורחת מעט את הזמן, אבל רק מעט כי אין לי כל כך הרבה ממנו. והזמן עובר ואני מבינה כמה התגעגעתי, והם מבינים כמה הם התגעגעו, ואין זמן.
ומגיע שבת ולומדים הרבה, כי בחרתי בשאפתנות. וזה עובר מהר מידי ואין זמן.
במוצ"ש השביזות מתחילה לחלחל, כי אין זמן.
מתחילים לארוז, הפעם לשבועיים באמת, כי סוגרים שבת. והשביזות כבר עמוק בפנים.
לא באמת אורזים, דוחים את הקץ ושומעים מוזיקה שנכתבה בשרותים ב- MTV התיק ליד מחכה בסבלנות שאתחיל לדחוס לתוכו המון בגדים, בעיקר מדים אבל אני דוחה את הקץ ועוד קצת במחשב כי לצערי כבר אי אפשר להגיד שזה יותר מידי.
ואז מגיע בוקר ראשון והשביזות עמוק בפנים, ורוצים לבכות כי נתגעגע אפילו יותר הפעם, אבל לא בוכים כי החיים יפים ויש אויר טוב, אבל המחנק עדיין שם.
ונוסעים לבד ועדיין כואב, גם בבטן כואב כי אוטובוסים זה לא כיף.
מגיעים לאוהלים וזה מעט עובר, אני רואה את הבנות וזה עובר ממש.
השבוע עובר מהר, ואז מגיע יום רביעי ולא אומרים ממחר אומרים מחר כי סוגרים שבת.
הלוואי והיה לי יותר זמן. יום וחצי זה פשוט לא מספיק. אני מרגישה מעט עצובה כשאני יוצאת מהבית אבל לשמחתי הרבה זה עובר לי מהר, ואני חוזרת לסורי ומרגישה טוב עם העולם ועם מדי הב'.
עד כה לא בכיתי, היה זמן קשה בצבא אבל היה לי כיף ונהנתי. אני באמת מקווה שהעובדה שאני לא הולכת לראות את אמא כמעט חודש לא תשפיע עלי קשה הפעם...
נתראה עוד שבועיים :)
שיהיה שבוע מדהים כמו האחרון שנגמר, החיים יפים אנשים אז תחייכו מכל הלב כי היום אתם פה ומחר כבר לא...
לילה טוב, והגיע הזמן שאני באמת אלך לארוז (בחיי שאני רגילה כבר לפתוח שעון, צבא כבר אמרתי?!)
חחח אוהבת אתכם אנשים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
