הבלוג המפגר

תמיד פינטזתי לעצמי איך ברגע שאקבל את הדרגות, אכנס לבלוג ואכתוב באותיות ענק "ניצחתי"

רק שבשבועות האחרוניםשל ההשלמה הגיעה אלי ההכרה שהרבה מים יעברו בנהר לפני שאוכל להכריז שניצחתי.

הבנתי שהניצחון האמיתי הוא לא הדרגות (כי אם נודה באמת קורס קצינים הוא בולשיט) אלא ההצלחה בתפקיד הראשון

ועתה אני מרגישה איך זה חומק לי בין הידיים.

כל כך הרבה קצינים תיארו בפני את הקושי בארבעת החודשים הראשונים בתפקיד הראשון, היה אחד שאף הוסיף ואמר שאלה היו החודשים הגרועים בחייו.

והתפקיד שלי? 

כ"כ פשוט, מטופש וטכני. אין פה אפילו טיפת מחשבה. מכלול של מקרים ותגובות.

אז למה לעזאזל קשה לי כ"כ?!

באמת אם הייתם יודעים איזה יום גרוע עבר עלי!

התפקיד שלי כ"כ מבאס ברובו בגלל המפקדת שלי, שמשיגה דברים בחייה ע"י הרמת הטונים שלה.

היא מקצועית ברמות אחרות, אבל היא כ"כ מרתיעה אותי.

והיום היא פשוט רמסה אותי.

השוותה אותי לטירונית, דיברה אלי במונחים של בינוניות "לא יודעת באיזה שפה לדבר איתי".

והכל בצעקות כמובן

והדובדבן שבקצפת-

אם אני לא אייעל את עצמי אני לא אשאר בתפקיד- זה מה שהיא אמרה לי.

במילים אחרות- תשתפרי או שתודחי.

לקח לי כמה דקות להבין מה היא רוצה, ובסוף בעזרת דרבון מאמא הלכתי אליה ואמרתי לה שעם כל הכבוד, יש לה ולכל התפקיד הזה קצב מסויים שאני לא מצליחה לעמוד בו ושאם אני כ"כ אסון בעיניה אז שתביא קצין חדש במקומי.

הבטחתי לה גם שאמלא את התפקיד על הצד הטוב ביותר עד לרגע בו יגיע מחליף.

היא התקפלה ואמרה שאני מרחפת ששומעת מה שאני רוצה לשמוע ושהיא לא אמרה דבר כזה בכלל.

בסופו של דבר נשארתי לחפיפה צמודה איתה עד עשר וחצי במשרד (יומיות להזכירכם) עד שהיא שחררה אותי לא היו לי אוטובוסים מה שסיבך את כל העניינין...

בסוף הסתדרתי והגעתי ברבע לאחד הביתה.

ומחר היא רוצה שאחרי ההפניה שלי אני אגיע לבסיס...

אני לא חושבת שאני מסוגלת נפשית לעמוד בזה.

אז בשורה התחתונה, מה אני רוצה מעצמי? אני לא יודעת

האם אני מרגישה בטוחה בעצמי? לא

מה אני חושבת על המפקדת שלי? לא יודעת כ"כ הרבה רגשות מעורבים- אבל שנאה בעיקר אני חושבת

מי ה"אשם" בכל הסיפור הזה? בשורה התחתונה לא משנה מה אני אכתוב פה, אני ארגיש שאני לא בסדר ושהיא עושה לי טובה...

יש לי כ"כ הרבה חילוקי דעות עם עצמי בראש שאני פשוט לא יודעת.

רק מה שכן, נמאס לי... אני לא הולכת להרוג את עצמי בגלל אף אחד. אם היא רוצה להדיח אותי היא יותר ממוזמנת

אותי זה כבר הפסיק לעניין

נ.ב-

אני אוהבת את אמא שלי כ"כ היא פשוט אישה מדהימה!

קיבלתי כאפה,

לפני תחילת התפקיד הראשון באתי צעירה וחצופה, מתיימרת לדעת הכל על הצבא ועל הקבע שאני עתידה לחתום...

כסף קל, חזון לאיך אני הולכת לסדר את החיים של אמא שלי.

מה חשבתי לעצמי?!

אין לי את הכוחות (פיזית אין לי כוחות) לתאר את כל שעבר עלי מהרגע בו קודמי לתפקיד רישמית עזב, ואני רישמית נכנסתי.

אפשר לומר שלא קל לי (בלשון המעטה)

אבל ת'כלס, הסיבה שבגללה נכנסתי לפה לכתוב היא המפקדת שלי..

רק שתדעו, מחוץ לבלוג אני מקללת כל הזמן אבל בבלוג אני חושבת שאת מספר הקללות אפשר לספור על יד אחת.

ובכל זאת, אוסיף עוד כמה מהן למניין הקללות-

אתם יודעים למה?

כי המפקדת שלי היא בת זונה!!!!

אני שונאת אותה!

בשבוע הראשון של התפקיד שלי לקחתי כל הערה שלה ללב ויצא שמצאתי את עצמי בוכה לאנשים אקראיים לחלוטין.

השינוי בי חל עם הקש ששבר את גב הגמל-

אחרי שבוע של שינה טרופה בלילות ישבתי ביום שבת האחרון עם המשפחה, והתחלנו לדבר על הצבא ובלי להתכוון מצאתי את עצמי בוכה כמו טיפשה

לאיזה מצב עגום הגעתי?! לבכות רק מדיבורים על הצבא!

בקיצור, החלטתי שעד כאן, זהו הספיק לי... אני שמה מעכשיו זין.

ולא, לכל החכמולוגים- אני לא הולכת לזלזל בתפקיד שלי, או בהערות של המפקדת שלי

אבל במקרים בהם היא מחליטה להצקשר ולצעוק עלי בגלל טעויות טיפשיות שעשיתי (כמו היום בערב) אני פשוט אומרת אמן ושתלך לעזאזל

היא פשוט רצתה להוציא עלי עצבים.

היא מתעצבנת כי היא מסבירה לי דברים ולוקח לי זמן ליישם אותם כי אני לא עומדת בעומס של מה שהיא רוצה ממני בסינכרון עם כל שאר הדברים שאני אמורה לעשות בשוטף.

אז זהו, אני לא לוקחת ללב- במקרה הכי גרוע אם היא שונאת אותי כ"כ שתדיח אותי... לא עושה טובות לאף אחד!