בתגובה לקטע של חגית ר"
מאז שהייתי קטנה אמא הייתה אומרת לי שהרופאים הם כמו מלאכים, השליחים של ה'
היא הייתה שואלת אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, ואני הייתי עונה שארצה להיות מלאך
מאז עברו המון מים בנהר והבנתי שאין לי את היכולת להיות המלאך שרציתי להפוך, החלום שלי לא יצא לפועל ובמקומו נותרה בי רק הערכה עצומה לרופאים שלומדים ומקריבים מעצמם רק כדי לעזור.
הסיפור שלי התחיל כשהגעתי לכיתה יא' אז החלה הבעיה שלי.
זה התחיל מקטן. ככה פתאום משום מקום סחרחורת הייתה תוקפת אותי והייתי חייבת לעצור את מה aעשיתי באותו רגע ולשבת.
ולאט לאט זה גדל, את מקום הסחרחורת תפס כאב חד בראש.
תמיד החברים היו צוחקים עלי- "הנה הקצר במוח הגיע"
ככל שהזמן עבר "הקצר במוח" היה הופך לכואב יותר ויותר, בלתי נסבל יותר ויותר.
השיא היה כשבהתקפים הייתי נופלת לרצפה, בלי יכולת לדבר ולהגיב לסביבה.
ההשפלה לעיתים כאבה לי יותר מהכאב הפיזי עצמו.
לא הצלחתי לחיות את השגרה, שלא לדבר על להנות ממנה.
דברים פשוטים כמו ללכת לבית הספר, להאזין למוזיקה ועוד דברים בנאליים נעשו בלתי אפשריים עבורי.
הספה בבית הפכה למשכני הקבוע
היום שלי היה הופך לשעות של בהיה באויר במבט ריק, בכי וכאב. אי שליטה עצמית ונתק מהעולם
הגעתי לקופת החולים, שיתנו לנו הסבר שיעזרו לנו- שיעזרו לי!
עברתי סדרה של בדיקות, סריקות נסיונות לאבחון והתייעצויות. ולא משנה מה, לא הצליחו לעלות על שורש הבעיה.
עברתי הרבה במערכת היחסים שלי עם קופות החולים. אותה מערכת יחסים שנגמרה באותו ביקור אחרון וטראומתי אצל רופאה אחת.
נכנסי לביקור שנחשב לשיגרתי באותם הימים, היא הודיעה לי שבסריקה האחרונה לא מצאו שום דבר.
ואז היא הושיבה אותי במרכז החדר.
היא החלה לבצע לי בדיקת רפלקסים, זה היה מוזר לי באותו השלב. חשבתי שעברתי את שלב בדיקת הרפלקסים
אבל טוב נו, היא הרופאה כאן, מי אני שאערער על כך?!
הלכתי בקו ישר, הקפצתי את הרגל במגע הפטיש בברך.
ואז הגיעה ההשפלה.
ישבתי על כיסא, והיא נעמדה מאחורי. היא אחלה למשש לי את הראש שאלה אותי איפה כואב בדרך כלל.
"בכל הראש, כל פעם מקום אחר" עניתי
היא החלה לדפוק לי על הראש עם היד שלה, כמו שמתקתקים על הדלת.
כל פעם בחלק אחר, הרגשתי כמו אבטיח.
"טוב" היא אמרה בעודה מתיישבת במקומה, מרכיבה את משקפיה ומביטה בנו
היא הפנתה את מבטחה לאימי- "לבתך יש חרדות"
הגשתי שהקרקע נשמטת מתחתי. הצבא, החיים, החברה
הכל עבר לנגד עיני.
איך יכול להיות?!
היא החלה לתאר באוזיני אימי את חומרת החרדות שיש לי אבל אני הייתי במקום אחר.
אמא כ"כ כעסה- "לבת שלי אין חרדות!"
יצאנו משם.
ולאט לאט הביטחון של אמא שלי נעלם. את מקומו תפס הבלבול.
והמחשבות שהיו לי בראש. הרצון שלי לעשות צבא קרבי, או רק לעשות צבא נעלמו כלא היו
לא האמנתי איך יכול להיות. הראש שלי, הכאב שלי הוא רק פסיכולוגי?!
הרופאה הזאת גרמה לי לכ"כ הרבה כאב, ויתרתי על הניסיון שלי להרגיש טב יותר (כאילו היתה לי השפעה, אבל שיהיה)
הכאב הנפשי שנגרם לי מהכאבים הפיזיים שלי גבר אף יותר.
אבל אמא לא ויתרה,
למרות הקושי הכלכלי הקיים, היא הוציאה 1000 ש"ח במזומן.
"הרופאה הזאת משוגעת" היא אמרה, "לא רצתה לשלוח אותך לעוד בדיקות שעולות הרבה כסף אז היא נתנה אבחנה שאסור היה לה לתת"
היא הרגיע אותי, אבל רק קצת ולא למשך זמן.
1000 ש"ח- זה הסכום הנדרש כדי ללכת לבדיקה אצל רופה מומחה- ראש מחלקת הנוירולוגיה
נכנסו לשם, אני כ"כ מפוחדת.
אמא החלה לדבר, סיפרה מה אני עוברת.
"איפה כואב לך?" הוא שאלה
הנה עוד פעם השאלה הזאת, עניתי כהרגלי "בכל הראש..."
הוא חייך. רשם כמה דברים במחשב.
הוא החל להסביר ממה אני סובלת. זה היה נראה לי לא הגיוני כל הסיפור, איך יתכן שאחרי 10 דקות הוא מאבחן אותי?!
הוא אמר לי איזה כדור אצטרך לקחת, כמה פעמים ביום והכל יהיה בסדר.
הוא אמר שהכל יהיה בסדר ושאפילו אוכל להתגייס לצבא.
זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.
ואז הוא אמר משהו נוסף- אני לא לוקח דבר עבור ההבחנה.
מה?
זה בסדר, אין צורך לשלם.
יצאנו משם, קיבלתי טיפול שהיה אמור לעלות כ"כ הרבה מראש מחלקת הנויורולגיה. בחינם
לימים חזרתי לשגרה, חזרתי לבית הספר סיימתי בגרויות התגייסתי
יצאתי לקצונה במסלול תומכי לחימה וסיימתי בהצלחה.
הכל בזכות המלאך שלי..!
בשורה התחתונה-
הרפואה הזאת שהתנהגה מגעיל- צריך להעיף אותה לאלף עזאזל ולו רק בשביל אותם מלאכים שעושים עבודת קודש
שהשבועה מייצגת את האמונה שלהם.
עלינו להלחם כדי למגר את התופעה הזאת של הרופאים האלה שלא אכפת להם מטובת המטופל.
אני אישית מצטערת שלא התלוננתי על אותה הרופאה.
ואני מאחלת לכולכם, ובמיוחד לאלה שלא מרגישים טוב- שתמצאו את המלאך שיעזור לכם. אל תתיאשו מהמערכת
העיקר הבריאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
