הצילו! אני מפחדת מעצמי... בזמן האחרון כל מה שאני חושבת עליו זה ועושה בלי לחשוב בכלל על ההשלכות זה. סמים, אלכוהול, לדחוף אצבעות ולהקיא, לחתוך וורידים בלי שרואים בכוונה, פעם הייתי עושה את זה מלא ואף פעם לא עשיתי חזק מידי כדי שלא תישאר צלקת. מאז שחזרתי מפולין אני מדמיינת דברים מהשואה למרות שלא הייתי שם. אני ראיתי שם ערימת שיער ומאז כל שערה שאני מוצאת גורמת לי לבכות ולצעוק.
הייתי פעם בחברה כזאת של אנשים דכאוניים שעושים לעצמם כאלו דברים, ניסיתי בעקבותם ומאז אני לא חברה שלהם יותר והפסקתי ובזמן האחרון זה חוזר אלי. יש לי הכל, טוב לי בסך הכל, אני כאילו שמחה... יש לי חבר, ציונים סבירים, חברים, משפחה תומכת ואוהבת ומה אני לעזעזל עושה?! אני בוכה ממש עכשיו ולא מבינה מה יש לי. אני מרגישה שאני משתגעת אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני אמורה להיות מאושרת, חבר שלי משתחרר מהכלא, אני אמורה להרגיש שאני אוהבת אותו. אני כן אוהבת אותו... נראלי .. אני לא מצליחה להרגיש כלום בזמן האחרון. זה הכל הצגה. מבפנים אני מרגישה ריקה, חסרת תחושה, אדישה. אני מפחדת. מה עובר עלי?! למה אני לא מצליחה להיות שמחה כשאני אמורה להיות?! באמת שטוב לי! מה יש לי?! למה אני חושבת על דם ומוות? האם זה קשור למדא?! אני אוהבת את מדא. זה כל חיי. אני לא יכולה לעבור שבוע בלי משמרת במדא. אני בחיים לא אוותר על זה. אני רוצה לצעוק! לא. אני לא. אני בסדר. אני בסדר. אני בסדר. !!!!!!!!!!! אני ממש רוצה עוד ירוק. אני ממש אוהבת ירוק.