החיים שלי

זאת מלחמת רגשות ומחשבות.

המחשבות שלי אומרות לי דבר אחד והרגשתי דבר אחר. 

מי אמר את המשפט "לכי אחרי הלב שלך"?! הרי כל פעם שאני הולכת עם הלב, אני רק שוגה, הכל מתנפץ כולל הלב שלי. אך גם לראש שלי לא אוכל להקשיב, המחשבות הורסות אותי, המחשבה על המעשה והדבר הנכון לעשות, שברוב הפעמים הוא הדבר הקשה ביותר. הוא גם פוגע בי. הראש. הלב. אין מנצחים, גם הלב וגם הראש נפגעים. כתוצאה מכך, אני מאבדת תחושה, מאבדת עניין וחשיבה, מה אכפת לי בעצם, למה אני בוכה, הכל במילא תמיד נהרס, זה לא שחור או לבן. לא הלב או הראש. זה הכל. למה בעצם אני לא יכולה להיות איש הפח או הדחליל, ללא שכל או לב? למה בעצם הם בעצמם מחפשים אחד כזה משל עצמם? הם לא יודעים כמה זה פוגע, שובר, הורס, וגורם לך לסבול. יותר מאשר לשמוח.

בעצם אנשים תמיד מחפשים מה שאין להם, אז אולי הם רוצים להבין מה זה. לא כדאי להם. זה לא שווה את הכאב והסבל הזה. עדיף כבר למות ולא לחיות יותר עם המחשבות והרגשות, הלב והראש. להפסיק לדאוג, להלחץ, להסתבך כל כך הרבההההה!!! די. מספיק. אבל אז באה אמא אומרת לי, "יש לך עוד מעט צבא, ועוד תראי שיהיו עוד אנשים חדשים, ויהיה לך מישהו שתאהבי ויתייחס אליך כמו שצריך, והכאב הזה יעבור, ויש לך עתיד, את תלמדי ותעבדי, ותטוסי לחול, ותחיי . עוד תראי, את תחיי." וזה מה שעדיין מחזיק אותי פה, כותבת לכם, על המלחמה של הראש עם הלב. על הכאב.