החיים שלי

היי,
אני יודעת שמזמן לא כתבתי בבלוג, פשוט מאז הטיול בצפון (קטע קודם) והחזרה לבית הספר לא קרו הרבה דברים מעניינים..
אני מצטערת גם אם בהמשך אני לא יעלה כל יום קטע, פשוט יש לי לימודים רוב הזמן ואני לא תמיד פנויה.

אז נתחיל:

בגלל שאני מדברת טיפה חלש וניראת כל כך עדינה.. אז זה גורם לאנשים לחשוב שאני תמימה מידי, נמאס לי מזה.
אני אתן דוגמא: היום למשל, בגלל ילד תינוק שלא מוכן להתבגר שהחליט לשים לי דבק סלוטייפ על השיער, וחשב שאני לא ידע, כי הוא הדביק על הכיסא ואמר לי להשען אחורה, ידעתי מה הוא עושה אז הוא פיספס. הוא חושב שאני תמימה. כמו שכולם חושבים.
ואולי אני לפעמים נעלבת מהר, אבל לא על כל דבר ויש אנשים שחושבים שאם הם צועקים עלי להיות בשקט או משהו כזה, זה פוגע בי אז הם מיד מתנצלים, לא שזה עניין שמפריע לי אבל אני לא ילדה קטנה , אני לא נעלבת מכל דבר. לכן אני רק תמיד אומרת: "הכל בסדר :)".

נמאס לי שאנשים מתעלמים ממך וממשיכים בשלהם כשמבקשים מהם די או שיפסיקו.
נמאס לי מזה שיש ילדים שחושבים שהם מעל כולם ושהם שולטים בהכל אז הם מרשים לעצמם לרדת על אנשים או להעיר הערות בוטות.
במה זה עוזר להם בחיים? אני אולי נשמעת היום טיפה פסימית, אבל אלה דברים שאני לא יכולה להתעלם מהם.
אולי אני נישמעת גם אנוכית ואגואיסטית, כי אני מדברת על מה שקורה לי, למרות שאני יודעת שיש אנשים יותר מסכנים שעוברים דברים קשים בהרבה ממה שאני עוברת, אבל אני דווקא דיברתי בכללי, לכל אחד מכם, לא רק לי הרי זה קורה, שמרגישים בדידות או בלתי נראים.
כל מי שעובר דברים כאלה או אפילו יותר נוראיים, בעיני הוא גיבור ממש, אם הוא עדיין אופטימי, כי זה ממש אתגר לעבור את כל זה ולכן אני חושבת שמי שעובר דברים כאלה, הוא בן אדם חזק וטוב בתוך תוכו, לא משנה איך הוא מתנהג לאנשים שעושים לו את כל הרוע הזה, בכל אחד יש משהו קטן וטוב. אני בטוחה. אחרי הכל, כולם נולדו תינוקות, ותינוקות לא מזיקים לאף אחד, ולא חושבים על כל הרוע ובכל זאת אולי אני כן תמימה, כולם תמימים בנפשם.
תינוקות נולדים תמימים הרי, אז מה יש בזה חיסרונות ויתרונות.
ויודעים מה?! שימו פס על אנשים ופשוט תחייכו, תעשו מה שטוב לכם ואל תתנו לאנשים להוריד לכם את החיוך.

היום בערב יש מסיבת חגי תשרי, אני הולכת עם חברות, להשתחרר טיפה לא יזיק לי  נקווה שיהיה כיף  

חזרתי מהמסיבה והיא לא הייתה כיפית בכלל ולא רקדו אז זה לא שיחרר וחזרתי מוקדם הביתה. חברות שלי התעלמו ממני לגמרי, אם בכלל צריך לקרוא להן חברות... פשוט הן לא חיכו לי כשקראתי להן, והן ממש התייחסו אלי לא נחמד. אז הן הלכו מהמסיבה לטייל, ואני החלטתי שאלך הביתה כי במילא לא היה להן אכפת ממני ולא היה להן כוח לשאול אם קרה משהו או למה אני רוצה ללכת הביתה. זהו. בבית המשכתי לקרוא כמה טוב להיות פרח קיר והתחברתי לעולם המוזר של צ'ארלי. אני פשוט מתה על זה. 

נ.ב
לאוהבי הספרים:
אני ממש ממליצה על הספר "כמה טוב להיות פרח קיר".
ולמי שלא אוהב לקרוא, יש גם סרט על זה, עם אמה ווטסון מהארי פוטר, לוגן לרמן מפרסי ג'קסון, ועזרא מילר, שחקן יהודי ככל הניראה חחח. 

תהנו ♥





 

אז ככה.. אני חדשה בבלוג אז בבקשה אני אשמח לעצות

     התחלה של הדף הראשון בבלוג החדש שלי:

לפני בערך שבועיים, התחיל בית הספר לכולם. ואני עליתי לכיתה ט'. חשבתי שיהיו דברים חדשים השנה, אבל אני כבר לא בטוחה.. חוץ מילד חדש בכיתה ושיעור תאטרון, אף דבר לא השתנה, וכל הכיתה שלי נשארו כמו בשנה שעברה.. ילדים קטנים..  

לפני כמה ימים, היה ראש השנה (היה חופש ), אחרי שראש השנה הסתיים, וביום ראשון כבר היינו בבית ספר, היתה לי יום הולדת  (8.9)
קמתי בבוקר בהתרגשות, התארגנתי לבית ספר, ואז כשהגעתי לבית ספר, הרגשתי שזה כמו יום רגיל, לא יום מיוחד, לא היום שלי..
הייתי קצת מבואסת  אף אחד לא הביא לי בלונים, אפילו לא החבורה שלי, (אני ועוד כמה בנות, אנחנו תמיד מסתובבות יחד בביה"ס והולכות לבלות יחד, ולאף אחת מאיתנו אין חברה אחת הכי טובה, אנחנו כולנו יחד כמו 2 חברות הכי טובות, ואנחנו קוראות לקבוצה שלנו, ,החבורה".. אולי אתם חושבים שזה מוזר, אבל אנחנו פשוט מרדניות, לא אכפת לנו מה חושבים אנחנו עושות מה שבא לנו ) בקיצור, לא הביאו לי בלונים, אבל אמרו לי מזל טוב, ונתנו לי יחס שונה טיפה מהרגיל, ורק שתי חברות הספיקו לתת לי מתנה בינתיים, ובכל זאת, הרגשתי שזה לא היום הולדת שלי . 

עכשיו אני יספר בקצרה, על החיים שלי בכללי, כי אתם בטח רוצים לדעת מה עברתי עד עכשיו,
 אוקי, קוראים לי אן (שם בדוי, באנגלית Anne). נולדתי וגדלתי בארץ, יש לי אחות ששמה בשם בדוי, למקרה שאזכיר אותה בבלוג, טיילור (Taylor).
אני לא יתאר את עצמי כי אני לא רוצה לחשוף את הזיהוי שלי.


מכיתה א' עד כיתה ג', למדתי בבית ספר שונה וגרתי במקום אחר בארץ, מסתבר ששם יכלו להיות לי חיים יותר קלים מפה, אבל ההורים שלי החליטו לעבור, שם היה ממש כיף אפילו. אחרי שסיימתי כיתה ג', עברתי למקום אחר בארץ, והיה לי ממש לא פשוט, ילדים פשוט היו רעים אלי, ונתנו לי סטיגמות ועשו עלי חרם, הכל רק בגלל שאני חדשה, כי בתכלס, לא הייתה להם שום סיבה לעשות את זה לי..
היו לי אולי רק 3 חברות מהכיתה, ומהשיכבה לפחות 12.. 

בכל זאת, היו לי חיים אופטימיים בסך הכל, ובכיתה ו' הפסיקו כבר להתעלל בי ככה.

בעינייני אהבה , היה לי בינתיים רק חבר אחד, וילד שרק רקדתי איתו, ונישקתי אותו בלחי.. בינתיים, אני לא אוהבת ולא מחבבת אף אחד...


                                                                         כיתה ז' 
 

כאשר הגעתי לכיתה ז', ועלינו לבי"ס אחר, של חטיבה ותיכון יחד, כאילו כל החיים משתנים.. כשמגיעים אצלנו לגיל של כיתה ז', באים מאות תלמידים חדשים מכל מקום בארץ כמעט, ומחלקים לכיתות חדשות, ולכן שמחתי, כי אני הייתי בכיתה עם חברות טובות שלי, והילדים המגעילים לא היו איתי בכיתה.. או.. אולי לא? , פשוט מסתבר שכמו בכל מקום, תמיד יש מישהו דוחה, שבוחר לעמלל אנשים, או בוחר לתקוע לך סכין בגב.. בקיצור, בכיתה ז' למדתי להכיר את הילדים בשיכבה והיום אני כבר מכירה את כולם, משמועות שתמיד רצות.. (עוד משהו דבילי שאני בטוחה שהוא קורה בכל העולם אפילו, זה השמועות, שכולם מאמינים להן, כולם מעבירים אותן בדרכים שונות, עד שהן מתגלגלות לכל מקום..) 


                                                                         כיתה ח'
בכיתה ח', ידעתי כבר מי הם החברים האמיתיים שלי, החברה הכי טובה שלי (לשעבר), שליוותה אותי מכיתה ד' עד סוף כיתה ז', התחילה להתחבר עם 2 ילדות ששונאות אותי בלי שום סיבה, אומרים לי שזה מקנאה, ולאחר שהתחברה איתן, היא הפכה לפרחה, ותפסה תחת (סליחה על המילים האלו..) והפסיקה את הקשר בינינו כחברות הכי טובות, וזרקה 4 שנים טובות, לפח.. אני בהתחלה הייתי קצת מדוכאת והיה לי קשה כי הייתי לבדי כל הזמן, חשבתי שאין לי עם מי להיות יותר, כי לפני שניתקנו קשר, היינו רק שתינו ולא היינו עם אף אחד אחר כמעט, רק הכרתי קצת אנשים, וזהו, אבל לאחר מכן, אחרי שהתבאסתי טיפה, הכרתי מלא ילדות מקסימות, ושני ידידים שלי שפשוט נפתחתי יותר והייתי מאושרת כמו שלא הייתי הרבה זמן, ונהפכנו ל"חבורה" שלנו  ואני עדיין לא הייתי הילדה הכי מקובלת, ועדיין לא הייתי כל כך אהובה על כולם, אבל אף פעם לא היה לי אכפת, גם אם מי שהתחברתי איתם גם לא ממש מקובלים, במילא אף פעם לא התחשק לי להיות מקובלת כי ידעתי שזה אפשרות רק של אנשים שמראים ביטחון מופרז, ואנשים שהם פשוט, בעיני, לא אמיתיים. לכן שמחתי בחלקי והחלטתי להתחבר עם אנשים שהם בערך כמוני, או חושבים כמוני, ושבאמת אכפת להם ממני.

יש ילד אחד שתמיד חושב שהוא מעל כולם, ומרשה לעצמו להפריע לנפש של כולם, כשהוא מתחיל רק להוציא מילה מהפה שלו עלי, או על אנשים שאני מתחברת אליהם, אני פשוט אומרת לו שיסתום ת'פה ושיפסיק להפריע לאנשים, כי יש לכל אחד את הבעיות שלו ומה שמפריע לו, ואני יודעת שגם לו יש בעיות כמו לכל אחד, אז שלא יוציא את זה על אחרים, ופשוט שיתעסק בעיניינים שלו.
אני עד עכשיו לא בטוחה אם יש לי ידיד חדש או לא, כי הוא לפעמים נחמד, לפעמים לא, אבל אנחנו מדברים די הרבה... לידיד אני אקרא בשם הבדוי - בייגלה  (רק אני מבינה את השם.. אני לא יגיד למה.) יש אנשים בכיתה שאומרים שהוא מאוהב בי או שאני בו, אבל זה סתם שמועות ושטויות, כי אני בכלל לא אוהבת אותו.. שמועות, כמה שאני שונאת את המילה שמועות... לא אכפת לי מהשמועות אבל, אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם, אבל גם אל תהיו חשדנים מידי. 


                                                                        כיתה ט' - השנה
השנה התחילה בבאסה די, כי בתכלס בינתיים כלום מעניין לא קרה, לא הרבה השתנה מהשנה שעברה, ומה שהשתנה זה לא ממש הכל לטובה.., כי הילדים השתנו לרעה, לפי דעתי, והבנים עדיין תינוקות סוטים ותקועים בגן.., אבל אי אפשר לדעת אם ישתנה או לטובה או לרעה, כי זאת עדיין נחשבת לתחילת שנה..
בקיצור, אני מאחלת לכולם שנה טובה ומתוקה והצלחה רבה בלימודים, ואני אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי הבלוג שלי, ואשמח תמיד לעצות, לשאלות או לסתם שטויות..  

אני לא יודעת אם היה לכם כוח לקרא את הכל ואני לא בטוחה שהבנתם את הכל, מקסימום, פנו אליי לשאלות במייל החדש שלי במיוחד לעצות,שאלות ודיבורים בבלוג: (מצטערת אבל אני לא מצליחה להיכנס לאימייל הזה לכן אני יפתח חדש בהמשך ואז אני יתן קישור אליו.. סליחה, בינתיים כתבו רק בתגובות ובתיבת מסרים.) [email protected]
תוכלו לשלוח לי גם את הבלוגים שאתם כתבתם, אשמח לקרא את שלכם

תודה על הקריאה  

נ.ב
אם קראתם את הכל והתחברתם, ואהבתם, תמשיכו לעקוב ואני יוציא עוד דפים