אתמול הייתי בבית שלי ובאו אלי הבן זוג שלי וחברתי הטובה.
היה כל כך לא- כיף. . לפעמים נדמה לי שרק כשנחנו ביחד לבד אנחנו יכולים להינות, או לפחות רק כשאנחנו עם אנשים שאנחנו לא יותר מדי קרובים אליהם.
מה זה אומר עלינו? לא מספיק אכפת לי.
או שכן מספיק אכפת לי, אבל אני פשוט לא מספיק אמיץ כדי לברר ולגלות...
אחרי שחברתי הטובה הלכה נשארתי עם ג' לבד בבית, וכעבור לא הרבה זמן עלינו למיטה והעניינים התחילו לקרות. ולפתע בלי שום אזהרה מראש, הדלת נפתחת. אמא. פותחת, מסתכלת. שניה ראשונה, שניה, שלישית, רביעית. "אמא אני פה עם ג'..."
הקץ לליבידו.
סגירת דלת.
דמעות, הרבה דמעות.
מחשבות\יללות על איך אני מתקיים מעכשיו בלי לצאת מהחדר יותר לעולם.
בסוף נסענו (ברחנו, יותר נכון) על האוטובוס הראשון שהיה לעיר שלו.
אמא כועסת. האינסטינגט הראשוני הוא להצטער,אבל אני לא בטוח למה. מי אמר לך לפתוח את הדלת לעזאזל? מוות. מוות
"אני אוהב אותו,
לא בגלל שאני צריך אותו.
אני אוהב כל דבר בו;
אני אוהב את מגע ידינו בחושך.
את השפתיים החמות שלו על עורי הקר.
את הביטחון שלו במי שהוא.
את העוצמה שמילה אחת שלו מעבירה.
והכי אני אוהב, את זה שהוא יודע.
הוא יודע שאני אוהב אותו, מאוד.
ואני יודע, בלי שהוא ידע, אולי...
שגם הוא אוהב אותי, בדרכו שלו.
גם אם קשה לו להגיד זאת.
אבל כשאני לא שם,
והוא לא פה,
והוא מתגעגע, וגם אני.
אנחנו יודעים, אנחנו מרגישים.
שזה לא רק סיפור אגדה,
וזאת אהבה."
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=732620
בבלוג זה
בכל הבלוגים
