הנה זה שוב נוחת עלי.
חשבתי שכשאחזור אליו זה יעבור.
אולי כל התקופה הזאת היא תזכורת לעצמי. החיים הם לא רק אהבה..הנה אני נהיה אחד מהבלוגרים המדוכאים שאנשים נהנים להגיב להם שהכל יהיה בסדר.
אחרי יום מקסים(לשםשינוי), לימודים, וחברה טובה וסיגריות ובן זוג מקסים וחברים, הנה אני יושב מול הטלוייזיה ושוב מרגיש את זה.
הריקנות... הincompleteness שמדגדגת לי בלב גורמת לי לרצות לעשות משהו שיגרום לי להשתנות, גורמת לי להאמין שאת הלילה הזה אני לא אגמור.
משפטים גורליים ונוראיים יוצאים לי מהפה בלי שאני ארצה.
"אני בדיכאון", אני ממלמל לעצמי, תוך כדי בהיה בתכנית האהובה עלי.
"אני לא רוצה לחיות".
לישון.
נשמע כמו רעיון טוב שאני כל כך לא רוצה, (ולא בטוח כמה אני מסוגל) לעשות אותו עכשיו.
בימים שנפרדנו יכלתי להפיל את זה עליו. זה לא היה יותר קל, העצבות עדיין איימה למחוץ לי את הלב ולהשאיר ממנו פצע שטוח, אבל לפחות היתה לי מטרה.
אלוהים, תעשה שיבוא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
