אני כותבת את זה ממני אלייך. 

את תיכנסי עוד כמה זמן למקום שאני עזבתי, למקום שהשארתי פצוע ושבור ... 

ורק כרגע ... אני מתחילה להבין מה את תעברי, כי אני נכנסת למקום שלך באופן אבסורדי.

אני מנסה לתקן לב שבור ופצוע שאחרת השאירה ...

אני יכולה להבטיח לך שזה לא יהיה קל, זה אדישות וזה חוסר ביטחון מצידו ופחד שצריך לאחות ולתקן .. וזה יהיה התפקיד שלך, לשמור עליו מכל משמר, לאהוב ולתת לו סיבה להאמין שיהיה טוב.

וקשה לתקן אדם פסימי ושבור לב. 

אבל זה התפקיד שלנו, בחלקנו, לשבור אחד ולתקן אחר, להיות פייטריות בשבילם, ועוד אחר כך אומרים שנכון לא יודעות להלחם.

זאת.תהיה דרך ארוכה ואיטית. נצטרך ללמוד לנשום נשימות עמוקות, לאהוב מגדר הרגיל, אבל הרצון להאמין שזה יהיה שווה את זה גדול מהכל. 

מחנכים אותנו שרוב הגברים הם חארות וחלקם הגדול גם מוכיח את זה עם הזמן, המון שרואים בך גופ ולא יותר מזה, כאלה שיעדיפו סטוצים או חבה ליחסים פתוחים ובלי הרבה התחייבות.

אבל ביניהם אפשר למצוא גם אוהבים, אנשים מיוחדים, פגועים, שיודעים ורוצים לאהוב וצריך להיות מלאת תקווה למצוא אחד כזה שאת רוצה ... שלא יפחית ממי שאת, שיאהב ויתן הכל.

והוא אחד כזה. אני מקווה למצוא עוד אחד כזה. אני מאחלת לך בהצלחה, שזכית, גם אם את עדיין לא קיימת אני יודעת שהוא ימצא אותך איפשהו. הדרך תהיה ארוכה בשבילך אבל היא תהיה שווה את זה. 

ויום אחד גם את תבני אצלו חלקה בלב, יפה ופורחת כמו ששלי הייתה, שתמיד תקבל אותך, רק תשמרי עליה ועליו ... 

כי יום אחד החלקה שלי תקטן ושלך תגדל וההרס יהיה גדול.