ישנה נערה אחת. ושמה בכלל לא משנה. וגם גילה לא כל כך משנה. והיא בכלל לא משנה פה כלום. כי היא רק נערה, שחווה גיל קשה ומסובך, כמו אלפי נערים ונערות אחרים. והיא מתעוררת בבקרים והולכת לאותו מקום שכל השאר הולכים, ואוכלת את האוכל שכולם אוכלים. היא גם קונה את הבגדים שלה בחנות שכולם קונים בה. והיא שומעת את המוזיקה שכולם שם שומעים. ואף על פי שהיא העתק מדויק ויש כמוה עוד אלפים

לעתים היא מרגישה חזק מדי. והיא מרגישה כאילו הלב שלה יכול להתפוצץ אם היא לא תפסיק עם העומס הזה. על הנפש. על הגוף. והיא לא מצליחה לבכות והיא לא מצליחה לעשות נשימות ארוכות וגם לא לספור עד עשר. כי היא מרגישה כל כך חזק את הכאב שלה. היא גם מרגישה את הכאב של האחרים. כאילו היא נטועה באנשים ומסוגלת בכלל להבין מה הם עוברים. וכבר הרבה זמן שהיא מרגישה חזק. אז היא החלה להתסגל לעניין וללמוד להתמודד עם ההתקפים הקטנים האלה. עם החרדות שמתלוות. אפילו תקופה חשוכה עברה ורשמו לה תרופות פסיכיאטריות ש''יסדרו לה את המוח''. והיא נוטלת אותן פעמיים ביום. כמו איזה קוקואית שתקועה בקן הקוקייה עם המפלצת המפחידה ההיא. ולפעמים היא מרגישה נורא שונה מכל השאר. אבל היא יודעת עמוק בלבה שזה רק הרצון האנושי שלה לא להרגיש זהה לחלוטין עם השאר. להרגיש מיוחדת. להרגיש שלכאב ישנם כמה יתרונות. ולפעמים היא בכלל לא עצובה. היא שמחה והיא מחייכת והיא שרה ורוקדת. וגם שומעת את המוזיקה העצובה שלה ובכלל לא מתעצבת. 

אבל לפעמים זה חוזר ואז צריך להישאר כבולים למקום אחד עד שזה יעבור בשביל לא להחליט החלטות פזיזות מדי. 

התחלתי לחשוב על הצבא ואני חושבת שהגיע הזמן להגיע להחלטה בקשר לזה

כי אם אני רוצה, הגיע הזמן להיגמל מהתרופות האלה. אבל אז אני לא אהיה יציבה ואתפרק שוב לרסיסים ואני לא רוצה שאימא תעבור עוד תקופה חשוכה כזו

ואם אני לא רוצה אז ביי ביי צבא, והיי קנדה\כל מקום אחר שיקבל אותי. כי אני לא אהיה ג'ובניקית מסריחה כי הם לא יסכימו להפקיד בידי נשק. ובצדק. אני בטוחה שאיזה חיילת תעצבן אותי ואני אפוצץ לה את השכל. או שאני סתם אומרת. אני גם לא רוצה את האחריות של הנשק. אם שכחתי מצלמה בברלין אני מניחה שאוכל גם לשכוח להפקיר נשק. מה שישעשע אותי רבות אבל יוביל למשפט וזה סתם מיותר. 

אבל צבא זו מסגרת נחמדה למדי, ועד כה שמעתי דברים רעים. נכון, הרוב תיארו את זה כגיהנום. אבל אני מרגישה שגיהנום כבר עברתי אז שום דבר לא יהיה חדש. ואם לא- תמיד כיף לגלות. אולי אעריך יותר את התקופות המלאות המחורבנות שלי. 

גם החלטתי לסגור את הפייסבוק. 

מאמלל אותי לראות שלאחרים יש חיים מאושרים ומגניבים ולי אין. ולא משנה כמה אגיד בביטחון שהם סתם מטומטמים, התת מודע לא שם זין על מה שאני אומרת

וזה מציק לי ואני לא רוצה להתעסק ולדחוף את האף שלי לחיים של אחרים, אפילו אם הם נותנים לכך גישה מלאה

חוץ מזה, די נו. עוד שנה וחצי ואני מחוץ לחרא הזה סופית. ואז המחשב ישמש אותי רק לעבודות לאוניברסיטה, ואולי לצפייה בסקינס(בתקווה שתהיה עוד עונה...) אבל בטח שלא למזבלה הזאת. אני מרגישה שלא נועדתי לזה. אנשים שאוהבים אותי יאהבו אותי גם בלי תמונות בבגד ים בחדר וגם בלי קישורים לשירים חרושים. הגיע הזמן לחיות חיים!

אפרופו חיים, עוד מעט חוזרת לכלא והאמתי שאני מלאת ריגושים. חוץ מהעניין השולי ההוא. שלא מדברים עליו ומדחיקים אותו עמוק עמוק. 

הפוסט הזה ממש מטומטם ברובו. אני מזדעזעת