ישנה נערה אחת. ושמה בכלל לא משנה. וגם גילה לא כל כך משנה. והיא בכלל לא משנה פה כלום. כי היא רק נערה, שחווה גיל קשה ומסובך, כמו אלפי נערים ונערות אחרים. והיא מתעוררת בבקרים והולכת לאותו מקום שכל השאר הולכים, ואוכלת את האוכל שכולם אוכלים. היא גם קונה את הבגדים שלה בחנות שכולם קונים בה. והיא שומעת את המוזיקה שכולם שם שומעים. ואף על פי שהיא העתק מדויק ויש כמוה עוד אלפים

לעתים היא מרגישה חזק מדי. והיא מרגישה כאילו הלב שלה יכול להתפוצץ אם היא לא תפסיק עם העומס הזה. על הנפש. על הגוף. והיא לא מצליחה לבכות והיא לא מצליחה לעשות נשימות ארוכות וגם לא לספור עד עשר. כי היא מרגישה כל כך חזק את הכאב שלה. היא גם מרגישה את הכאב של האחרים. כאילו היא נטועה באנשים ומסוגלת בכלל להבין מה הם עוברים. וכבר הרבה זמן שהיא מרגישה חזק. אז היא החלה להתסגל לעניין וללמוד להתמודד עם ההתקפים הקטנים האלה. עם החרדות שמתלוות. אפילו תקופה חשוכה עברה ורשמו לה תרופות פסיכיאטריות ש''יסדרו לה את המוח''. והיא נוטלת אותן פעמיים ביום. כמו איזה קוקואית שתקועה בקן הקוקייה עם המפלצת המפחידה ההיא. ולפעמים היא מרגישה נורא שונה מכל השאר. אבל היא יודעת עמוק בלבה שזה רק הרצון האנושי שלה לא להרגיש זהה לחלוטין עם השאר. להרגיש מיוחדת. להרגיש שלכאב ישנם כמה יתרונות. ולפעמים היא בכלל לא עצובה. היא שמחה והיא מחייכת והיא שרה ורוקדת. וגם שומעת את המוזיקה העצובה שלה ובכלל לא מתעצבת. 

אבל לפעמים זה חוזר ואז צריך להישאר כבולים למקום אחד עד שזה יעבור בשביל לא להחליט החלטות פזיזות מדי. 

התחלתי לחשוב על הצבא ואני חושבת שהגיע הזמן להגיע להחלטה בקשר לזה

כי אם אני רוצה, הגיע הזמן להיגמל מהתרופות האלה. אבל אז אני לא אהיה יציבה ואתפרק שוב לרסיסים ואני לא רוצה שאימא תעבור עוד תקופה חשוכה כזו

ואם אני לא רוצה אז ביי ביי צבא, והיי קנדה\כל מקום אחר שיקבל אותי. כי אני לא אהיה ג'ובניקית מסריחה כי הם לא יסכימו להפקיד בידי נשק. ובצדק. אני בטוחה שאיזה חיילת תעצבן אותי ואני אפוצץ לה את השכל. או שאני סתם אומרת. אני גם לא רוצה את האחריות של הנשק. אם שכחתי מצלמה בברלין אני מניחה שאוכל גם לשכוח להפקיר נשק. מה שישעשע אותי רבות אבל יוביל למשפט וזה סתם מיותר. 

אבל צבא זו מסגרת נחמדה למדי, ועד כה שמעתי דברים רעים. נכון, הרוב תיארו את זה כגיהנום. אבל אני מרגישה שגיהנום כבר עברתי אז שום דבר לא יהיה חדש. ואם לא- תמיד כיף לגלות. אולי אעריך יותר את התקופות המלאות המחורבנות שלי. 

גם החלטתי לסגור את הפייסבוק. 

מאמלל אותי לראות שלאחרים יש חיים מאושרים ומגניבים ולי אין. ולא משנה כמה אגיד בביטחון שהם סתם מטומטמים, התת מודע לא שם זין על מה שאני אומרת

וזה מציק לי ואני לא רוצה להתעסק ולדחוף את האף שלי לחיים של אחרים, אפילו אם הם נותנים לכך גישה מלאה

חוץ מזה, די נו. עוד שנה וחצי ואני מחוץ לחרא הזה סופית. ואז המחשב ישמש אותי רק לעבודות לאוניברסיטה, ואולי לצפייה בסקינס(בתקווה שתהיה עוד עונה...) אבל בטח שלא למזבלה הזאת. אני מרגישה שלא נועדתי לזה. אנשים שאוהבים אותי יאהבו אותי גם בלי תמונות בבגד ים בחדר וגם בלי קישורים לשירים חרושים. הגיע הזמן לחיות חיים!

אפרופו חיים, עוד מעט חוזרת לכלא והאמתי שאני מלאת ריגושים. חוץ מהעניין השולי ההוא. שלא מדברים עליו ומדחיקים אותו עמוק עמוק. 

הפוסט הזה ממש מטומטם ברובו. אני מזדעזעת

והמחשבות בראשה רצות כל הזמן נונ סטופ, מה אומרים ומה יגידו ואיך היא כמובן תגיב. ומה תכתוב ואיך תקרא, ולמה כל זה? משום מה, היא תמיד יודעת את התשובה. ולא בגלל שהתברכה בחוכמה רבה מדי.

*

נוילנד זהו ספר נפלא. מסובך להפליא, קשה לעקוב אבל היא עוקבת והיא אוהבת אותו ובאמת אוהבת. לא כמו שנוטים להגיד כלפי כל דבר חביב שמוצא חן בעייני אנשים, אלא באמת הרגש הנורא והעגמומי הזה- אהבה. זה מה שהיא מרגישה ויש בזה משהו טהור ונפלא. ואפילו שהשמש הכאיבה לה היום בראש, כי כמובן לא שמעה לעצת אחותה הגדולה ולא דחפה לגרונה מים כל היום, ולמרות שהמוכרת ב''סטימצקי'' ענתה לה על שאלה תמימה בתשובה אכזרית ומשפילה, ולמרות שמשרד התעסוקה הוא מוסד מטומטם ביותר שאינו מדייק בפרטים שהוא כותב באינטרנט, ולמרות שהרגישה בודדה למדי היום בעיר, כשהלכה הלוך ושוב בבן יהודה וניסתה להבין מה היא עושה עם עצמה ולמה לא לוותר ולנסוע הביתה- הספר ניחם ובאופן פלא ריפא את המכה לחלוטין. כך שכעת היא בבית והלב ניטרלי לחלוטין. לא כואב לה מדי, ולא שמח לה מדי. אבל לפחות לא כואב- וזה נפלא.

 *

ואתמול כשדיברה עם מכרה והן דנו על מטרת החיים, והיא כתבה שהיא פה כדי לשרוד והציפייה לעתיד טוב יותר מנחמת אותה בכל פעם שההווה לא מקסים לה כל כך, היא חושבת עכשיו שהיא נוטה להגזים בתיאורים המכפישים האלה על מהלך החיים שלה. ושבכל גוש של מרירות בחיים שלה, מסתתר אמנם גוש קטן יותר, שקוף יותר, שצריך ממש לערוך חפירות ארכיאולוגיות כדי למצוא אותו- אבל הוא מסתתר שם והוא קיים וזו כבר מחשבה חיובית להתעורר איתה בבוקר.

את התשובה אני תמיד יודעת

קיץ. השנה היא 2013 ולמרות שהעונה הנוכחית היא קיץ, רוח די חזקה נושבת בעורפה. היא לובשת שמלה ארוכה, כהרגלה, ושיערה המלא בקשרים נידף ברוח בצורה יפהפיה. כך לפחות מקווה. כי אם לא, הוא כנראה נראה כמו מטאטא הפוך, צהוב ומאובק. היא וחברתה מעשנות ג'וינטים עכשיו, זה הקטע שלהן כבר שבוע. חברתה סטלנית מהחיים והיא פחדנית יותר מתמיד. מלאת פארנויות. בעיקר של ''מה יקרה אם יתפסו''. לפעמים זה היה מתחלף ב''איך אבא ואימא יגיבו''. אך היא עישנה, בעיקר בגלל ההרגשה העילאית שהייתה מקבלת אחרי השאכטה ההיא, המכוננת, המשנת אווירה וסביבה והרגשה. בעיקר בגלל השחרור האדיר מהלחץ המלחיץ שהיה רודף אותה לכל מקום אליו הייתה הולכת. אז היא מחליטה ללכת על זה והחברה מארגנת את החומר, כי כמו כמו סטלנית אמיתית היא באה ממשפחה סטלנית, והאחים הגדולים שלה כבר עמוק בקטע. מתקיים באותו ערב פסטיבל הבירה, ומרסדס בנד מובטחים בתור ההופעה הראשית. והיא נורא אוהבת את מרסדס בנד, אבל היא גם נורא לא חוקית וזה מהווה בעיה בכניסה לאירוע. הן מחליטות לנסות. התהליך הרבה יותר ארוך ומייאש ממה שחשבו, אז הולכים לעוד שאכטה. לאחר השכטה האווירה כמובן שונה והכול פתאום הולך נורא קליל. היא מחויכת ובסלקציה מרשה לסדרנית אפילו למשמש אותה קצת, ובאמצעות קריצה (שהיא לא יודעת מאיפה לעזאזל היא באה), הן אפילו נכנסות יותר מהר מהשאר. הן נכנסות וכמו בקטע מהסרטים, הן מביטות אחת לשנייה בעיניים המעושנות ויוצאות למסע מטורף.

המון מבוגרים, לוגמים בירה פה, מצחקקים שם, כמה בחורים מוכרים בני גילה עוברים. היא מרגישה עילאית שכך נכנסה בצורה לא חוקית לאירוע של הקיץ.

הן מחליטות לקנות בירה. הרי מי ידרוש תעודת זהות באירוע שנועד למבוגרים? היא קונה לעצמה כוס ענקית של בירה דובדבנים, כי זו הבירה היחידה שהיא יכולה להרשות לעצמה לשתות בלי להקיא אותה חזרה לכוס. מעולם לא הייתה מעריצה של אלכוהול או בירה בעיקר. וחברתה, הסטלנית והשתיינית גם כן, שותה קצת יותר. וההופעה מתחילה. והמבוגרים לא שועטים קדימה כמו ילדודס, אז שתיהן מגיעות לקדמת הקהל ומתחילות לרקד בחופשיות גמורה לצלילים הקסומים שיוצאים מהבמה הרחוקה. וגל תורן שר על איך שהוא גומר, והיא מרגישה גומרת אבל לא באמת יודעת מה זה אומר אפילו. והוא צועק וגונח והיא אתו, כחלק ממילות השיר, מתייחדת עם כל אנחה ואנחה. והקהל שר אתו במקהלה ומרגיש את עונגו וחש את צערו. והיא לא מרגישה בודדה כלל וכלל. המוזיקה גואלת אותה בבדידות כל כך מוכרת. הפסטיבל נגמר והזיעה נהפכת לקרה והן נרגעות. כך גם ההרגשה העילאית שלה. והיא רוצה עוד אבל אין עוד, והיא יודעת. היא אומרת לעצמה כל הזמן שדברים טובים באים והולכים, ואצלה במיוחד. באים לביקור קצר ורצים מהריח המריר שלה.

לא נותר מה לעשן וחבל שכך, אך היא מתנחמת בשאריות הסטלה השוררות בגופה. והיא וחברתה כבר שוקלות לפרוש, כי המבוגרים האלה נותרו מבוגרים משעממים גם אחרי ה4 ליטר בירה שדחפו לגרונם.

לפתע הצעה לשוט וודקה חינם. היא נמנעת כמובן, שונאת אלכוהול ושוט אחד לא שווה את ההיגעלות. חברתה, כמובן, נענית בחיוב ולוקחת מזר גמור שוט חינם. שני הזרים, שבסופו של הערב לא יהיו זרים נו מור, מתחילים לדבר איתן. היא רגילה לזה כמובן, מעולם לא היו מציקים לבנות בגללה, כי היא לא מהיפות בחבורה. היא חביבה, מצחיקה, שנונה וחריפה- אבל יפה היא לא. ועד כמה שהעובדה מצערת, לעתים עובדה זו הצילה אותה מהצקות בלתי נסבלות מבחורים מגעילים ומציקנים. חברתה הייתה יפה. כמובן שהייתה יפה,
אחרי 15 קילו שירדו מגופה, בעקבות הפרעת אכילה שנמשכה שנה, חברתה הייתה דקיקה מאי פעם, ושיערה הבלונדיני ופרצופה החביב העניקו לה מראה של נערה דוגמנית. והיא, היא הייתה די כלומניקית לידה. שמנה מדי, גבוה מדי, בלי עצמות בולטות או שיער גולש וארוך.
הגברים החלו לדבר איתן והיא ענתה להם בשעשוע, כי יותר מהכל היא אוהבת להיות חברותית עם אנשים. בכל פעם שיוצאת לה שיחה טובה עם מישהו באוטובוס, או בתור לאנשהו, או סתם ברחוב, היא מרגישה טוב. מרגישה כאילו הוסיפה ניצוץ של תקווה לרעיון שזרים גמורים יכולים לתקשר ביניהם ולהתחבר גם בדור המנותק והמנוכר הזה. הרגישה כאילו חיה בסרט צרפתי חביב וזה גרם לה גם להתנהג ביותר חביבות. הקטע הנפלא שמעולם לא הייתה פוגשת יותר את הזרים הללו, והרגעי השיא של השיחות הקצרות והמעניינות שלהם, נותרו כזיכרון נעים וחולף במוח. כי הרי שמכירים לעומק, כל הקסם והיופי חולפים ונותרים עם החסרונות של בני האדם.
לאחר שיחות חולין בעיקר, עם הזרים לגמרי שאת שמם ציינו בפניה אך לא טרחה לזכור, ולאחר שהיא אמרה בקול רם ובטוח שהן בנות שמונה עשרה, לפני גיוס ולאחר שסיפרו לה שבעצם יש להם המון קופונים לכל דוכן בירה שקיים בפסטיבל הזה, וכמובן עובדה זו הציתה לחברתה רעיון נפלא של ''בואי נשתה אלכוהול בחינם ונשתכר'', הן היו חייבות להישאר איתם כי אחרת המצפון היה חונק אותה מאוחר יותר על הזיין וזרוק הזה שעשתה (שחברתה עשתה, יותר נכון. אבל לכוסיות אין מצפון, רק למכוערות).
כשיצאו מהפסטיבל ושעטו לעבר העיר, אותו מרכז העיר שמכיר אותה והיא מכירה אותו, כחברים וותיקים או אפילו כאחים, ראתה פרצופים מוכרים. לפתע הבחינה שהיא מחזיקה ביד אחד הבחורים, והם נמצאים בשיחת חולין מרתקת, ואפילו צחקה המון. איכשהו איבדה את חברתה בין ההמון, ונותרה עם אותו בחור, שלפעמים נזכרת שהיא חושבת שקראו לו טל. הוא סיפר לה על כך שהוא מתכנת ושהוא תכנת את האתר של הפסטיבל ובגלל זה כל הקופונים. היה לו אף גדול וקרחת של איש בגיל העמידה, והוא היה רזה וגבוה, מה שמצא חן בעיניה. אבל המשקפיים והאף והקרחת נגדו את טעמה בבחורים לגמרי. לא חשה שהיא נמשכת אליו. והוא היה נורא כל כך חברותי, כאילו הוא לא הולך לשום כיוון, לא איתה ולא עם עצמו. ורק מחפש חברה. והיא תמיד מחפשת חברה. הם טיילו בעיר ודיברו, הגיעו עד העירייה והלכו ליד פסי הרכבת לצד ההמון הרועש של יום חמישי בערב, השיכורים האמריקאים והזקן ששר תמיד נראו לה לפתע רחוקים מאי פעם. ובעודם צעדו, גם אם הייתה פוגשת במכר, לא הייתה רוצה שיזהה אותה והיא אותו. לא בגלל הבחור. זה היה הערב והירח המלא שנתן לה את הצורך הזה להיות מנותקת לגמרי מכל ההווה המכפיש הזה.

הם התיישבו בספסל במדרחוב של בן-יהודה והחלו לדבר. היא שאלה אותו על עצמו ובהתה בעובר ושב, וידעה שהוא לא מהטיפוסים שמעשנים ומשהו בה נורא רצה לדחות אותו ממנה כי הרגישה התעניינות מצידו. אז שלפה סיגריה מהתיק והלך לבקש מצת מערסים ששאלו אותה אם יש לה כיוון, והיא חייכה אליהם והלכה כולה בגישת ''יש לי חבר מבוגר אז אני אלך עכשיו מחויכת ומגניבה יותר מכם, חבורה של ערסים שיושבים בפיצריה שתכף נסגרת ובטח מדברים על החלוץ של בית''ר''. הוא העיר לה על העישון אבל המשיך, המשיך להתקדם, דרש שיחזיק ידיים, מה שהיה לה כל כך מוזר- כי מעולם לא עשתה זאת עם אף אחד. אם אף אחת.

עם אימה הייתה מחזיקה זרתות, וגם זה כשהייתה נורא קטנה ועוד לפני שהפכה למרדנית בכיתה א' שרוצה לחצות את הכביש לבד ובצורה עצמאית לחלוטין. עם אביה לא החזיקה ידיים כי לא היה להם איפה, את רוב זמנו היה מבלה בבית וכשהייתה באה לא היה צורך לגעת אחד בשני. ובהמשך כנראה לא שידרה את זה. הייתה לגמרי בתולת ידיים. והוא התעקש, והוא היה נחמד והיא הייתה מנומסת להפליא. ונתנה לו את ידה. והרגישה שהתחייבה כעת והדרך חזרה מבוטלת מע-כשיו.

הוא סיפר על ילדותו, ועל איך שאחיו נהרג בצבא. והיא הפנתה אליו מבט וצער עמוק התמלא בה, כי היא שנאה סיפורים עצובים. ושנאה אנשים שיש להם סיפורים כה עצובים אבל עיניהם לא עצובות כלל וכלל. ושנאה את עצמה ששפטה אותו לא נכון. ושנאה את עצמה על כך שהתחילה לחבב אותו יותר כי היה לו סיפור רקע טרגי שכזה. הוא סיפר שהלך לצבא בכל מקרה, ושירת דווקא בתפקיד נחשב למדי. ושאל לאן היא חותרת. והיא נשברה וסיפרה לו שהן עבדו עליו, וחשבה שזהו, זה בטח הקש שישבור את גב הגמל והוא יתעצבן על כך ששיקרה. ובהתחלה לא העיזה בכלל, הרגישה כמו ילדה בגן שלא מוכנה להודות בפני הגננת מה עשתה עם האוגרים בפינת חי ולמה הם לא שם עכשיו.

ואז היא זרקה את זה לאוויר והוא הביט בה והיה רגוע לחלוטין. הרגישה מטופשת שהתרגשה מכך.

הוא אמר שזה בסדר, ושאין דבר. ושחבל ששיקרתי אבל אין מה לעשות. ופה, חברתה הסטלנית, עלתה במוחה וכבר דמיינה אותה נאנסת, למרות ששניהם היו קצת מתכנתים מדי בשביל לעשות משהו כזה. אבל צפייה מרובה במחשבות פליליות וחוק וסדר עשו את עבודתן והיא החלה להציק לו בשאלות. הסוללה שלה מתה והיא הכריחה אותו להתקשר לחבר הזה שלו. הוא מצדו טען שהם בטח רוצים להיות עכשיו לבד והם מדברים והיא בטוח תחזור שלמה ובריאה. היא לחצה עליו להתקשר והשיחה הייתה מועברת למענה הקולי.

החרדה התחילה לעלות ופחדה לצאת החברה הלא אחראית, חוץ מזה, החברה השנייה באמת שתתה הרבה יותר. היא גררה אותו לחפש והוא צחק עליה ואמר שאין לה מה לדאוג, ושהחבר שלו לא כזה. היא שיחקה את עצמה קשוחה ולא סמכה על מילותיו. למרות שהיה בו משהו כל כך מרגיע ומנחם שיכלה לחכות איתו ביחד עד הבוקר, עד שתחזור החברה ואז יסעו הביתה.

הם החלו ללכת ולחפש אותם, למרות שידעו שלא ימצאו כי מה הסיכויים? מרכז העיר מקום ענק. לאחר מיליוני שיחות בלי מענה לחבר, החליטו על הפסקה והתיישבו בספסל אחר, מול המשביר הישן. הוא התיישב לידה קרוב יותר. ויכלה להרגיש את זה בכל איבריה. הייתה לחוצה וניסתה להעביר נושא אבל הוא הביט בשפתיים שלה והיא הביטה בעיניו, ניסתה להחזיר את מבטו אל עיניה. אבל הוא נותר בשפתיים והיה מהופנט לגמרי. מישהו מהופנט ממנה. זה מוזר, ומפתיע, ושונה לגמרי ממה שהיא רגילה אליו. מישהו בוהה לה בשפתיים ולא יכול להפסיק. ולא רוצה להפסיק. מישהו יושב אליה קרוב ומישהו עושה זאת למרות שהוא גדול ממנה ביותר מעשור.

הוא נוגע לה בצוואר, מתחת לשיער,

הצוואר שלך כל כך נעים, העור שלך.. לא כמו שלי. תרגישי.

היא מרגישה והיא המומה להערצה הזאת. מעולם לא אמרו לה דבר על הצוואר שלה, או על העור בייבי שלה. אבל מה הוא מופתע? היא רק בחיתוליה. היא אומרת לו שגם הצוואר שלו נעים ושלא ידבר שטויות, בצורה הכי חברית שיכולה למצוא במוח שלה. דממה משתררת.

אני יכול לנשק אותך? הוא שואל.

במלוא הביטחון. היא מתחילה לגמגם. נהיה לה חם וקר בו זמנית והגמגום לא עובר והיא מזכירה לו על גילה המופלג ועל המצב ועל כך שאין להם מושג איפה הצמד השני. והוא חוזר על השאלה. ואז הוא מביט בעיניה, ואומר בטון נעלב שאם לא אז זה בסדר ושרק תגיד. וכשהוא אומר את זה הוא כאילו מתחיל להתרחק וכל ההרגשה החמה הזאת עוברת ממנה בכל שניה ושניה.

זה בסדר.

היא נותנת לו את האישור. היא לא אומרת לו כן, והיא לא אומרת לו שינשק אותה עכשיו. היא אומרת לו שזה בסדר ושיעשה את שלו כבר ויסיים אחר כך. והוא נעמד כמעט ומעליה, כאילו מחכה שתקום. ואנשים ממשיכים ללכת, ולמה כל כך הומה אדם בשעה כל כך מאוחרת בעיר הזאת? אה,

היא נזכרת, זה יום חמישי בלילה במרכז העיר של ירושלים.

היא נעמדת ועוצמת עיניים ומוכנה לגזר הדין, חכה! היא פתאום צועקת.

היא מציינת בפניו, כגלגל עזר שיציל אותה מכל המצב, שאין לה כלל וכלל ניסיון בזה, שהוא יהיה הראשון, שהוא ייקח את בתולי שפתייה התינוקיות. הוא אומר לה שילמד אותה. הוא אומר לה שלא תזיז כלום והוא כבר יעשה את העבודה. הוא עומד על שלו. הוא נצמד אליה ונותן מבט כזה של קאט דה בולשיט, בייבי

ומתחיל לנשק לה את הלשון. ואת המסביב של הלשון. ואת השפה ואת המסביב של השפה, ואת הצוואר. היא לא זזה ממקומה, עומדת, קפואה לגמרי, והוא נוגע בצוואר שלה ובמותניים שלה והיא מרגישה איך כל נגיעה ונגיעה מעוררת בה הרגשה שונה לגמרי מהקודמת לה. איך הוא מגלה לה פתאום עולם חדש לגמרי. הוא לא רוצה שיפסיק לנשק כי היא רוצה לטעום עוד מהעולם הזה. מצידה, כל החיים. עד שימאס. והוא מנשק. וערסים עוברים וזורקים משפטים, והם נעצרים. היא עוצרת. מה אם מישהו יראה? היא חושבת לעצמה ואומרת לו ששונאת ערסים, שונאת אנשים, שונאת הערות. הוא אומר שלו איכפת לו מהם ושבואי נמשיך, אנחנו רק בהתחלה. היא בשלה. רוצה לטעום מהעולם אבל לא יכולה ככה. בוא נעבור למקום אחר.

הם חוצים את הכביש. למדרגות החשוכות יותר. היא נזכרת שישבה פה לפני כמה ימים וראתה זוג מתנשק וזה היה נראה לה שונה לגמרי ממה שהיא מרגישה עכשיו. זה היה נראה אקראי לגמרי, כל כך סתמי ורגיל. ועכשיו זה עולם ומלואו. ועכשיו זה עכשיו. תפסיקי לחשוב! היא פוקדת על עצמה. הוא גבוה אז היא עולה על מדרגה והם עכשיו באותו הגובה, הוא מחזיק לה במותניים וממשמש את גופה. היא מרגישה איך היא נסגרת אליו והוא לפתע מתחיל לנשק בפראות את צווארה וההרגשה מדהימה. היא מרגישה חום משתרר בגופה לפתע, חום חזק שפועם בה, מרגישה צורך להתפתל על גופו. מרגישה את ריח הבירה מפיו. הוא מתחיל ללמד אותה טריקים בנשיקות. מקיים הבטחות. לא עם השיניים, היא מנסה, נכשלת, מנסה נכשלת. הופה! כן, בדיוק ככה. היא מצחקקת. הוא מוריד את הידיים שלו לעבר העכוז שלה ומתחיל לתפוס אותה, חזק ובפראות. והיא אוהבת את זה, במפתיע. לא כל כך במפתיע, כי תמיד חשבה שתאהב את זה אלים, מהיותה אדם אלים ואגרסיבי. הם מספיקים לפתע ומדברים. היא מלטפת אותו כאילו הוא שלה והוא נוהג בה כאילו היא שלו, כמו אוהבים לכל דבר

היא שואלת אותו למה דווקא היא, שייתן לה סיבה אחת. הוא אומר שהיא יפה בעיניו, שהיא חמודה. היא מציינת שחמודה זה לכלבים, אבל הוא מתעקש שלא. הוא אומר לה שהיא לא שמנה בכלל, אלא מלאה במקומות הנכונים. תופס בעכוז על מנת להדגים. היא מוחמאת. היחס לעכוז שלה ישתנה מיום זה לעד, היא כבר יודעת. היא שואלת למה לא חברתה, היותר יפה, היותר מושכת. הוא אומר שהיא מזויפת, ששיערה צבוע, שהיא מאופרת יותר מדי. היא אומרת לו שהוא מגזים אבל מוחמאת עמוק בפנים. כי, אין מה לעשות, זה נעים לשם שינוי להיות המועדפת ולא הברירת מחדל.

הוא מספר לה שהיא בכלל לא שמנה, ושהייתה לו כבר בחורה שמנה, הראשונה שלו, שלא הצליח לגמור איתה אפילו, הוא מציין שזה נדיר שגברים לא גומרים – והיא מודה שלא ידעה בכלל. הוא מצחקק והיא נזכרת בעובדה שהוא עושה את כל הדברים האלה למרות הבדל הגילאים. וקצת מזדעזעת אבל מרגיעה את עצמה. אז לא הכל פה שגרתי ונורמלי, אז מה? גם היא לא. מעולם לא הייתה ומעולם לא תהיה.

הם ממשיכים לנשק. קצת פחות וקצת יותר, בהדרגתיות. ולדבר תוך כדי. והיא קצת מצטערת שכל הערב לא היה ככה. למרות שמרגישה שזה בדיוק כמו שיחת חולין עם זר לגמרי, ושזה יסתיים ותזכור את זה לטובה. ולא תצטרך להכיר אותו לעומק ולהתאכזב מהצדדים השליליים שלו.

הוא מקבל שיחת טלפון. זה מהצמד השני. החברה כבר באוטובוס והאוטובוס מול הפרצוף שלה והיא חייבת לרוץ. הם מחליטים לשמור על זה בסוד. החבר שלו מגיע ברגע האחרון, והם נפרדים לשלום. הוא מדביק לה נשיקה והיא מנסה להתחמק כי החבר שם והיא מתביישת נורא. וגם כי זה מוזר וכל האוטובוס בוהה בהם, האוטובוס שלוקח אותה הביתה מידי יום.

הוא מבקש מספר פלאפון- והיא מקלידה מהר אבל לא בטוחה בכלל שזה המספרים הנכונים.

הוא לעולם לא התקשר אבל הותיר את הסימן שלו בה. גם אם זה לטובה, וגם אם זה לרעה.

או התחיל

http://www.youtube.com/watch?v=_rC7Xk94T2Q