ג'יימס הארדן וקיירי אירווינג חוגגים זכייה בגביע העולם. אצא לי התשוקה (רויטרס)
1 אם הייתם מושיבים לפני עשר שנים אוהד כדורסל
מול משחק בין ארצות הברית לנבחרת אירופית, ועוד סרבית, מערש המשחק הקבוצתי
והיסודות הנכונים, הייתם יכולים לספר לו שאחרי הרבע הראשון נבחרת אחת עומדת על 5
מ-5 לשלוש והשנייה על 0 מ-3. הייתם יכולים לספר לו שלנבחרת אחת יש גבוהים מוביליים
שמסתערים עליך אחרי פיק'נ'רול מחוץ לקשת השלוש, צולפים מחצי מרחק ומוסרים בלי
להסתכל, ולשנייה שחקנים גמלוניים שמסתבכים מתחת לסל. סביר להניח שהוא היה מעניק את
המחמאות לאירופים, ובטוח שכל חוליי הכדורסל מגיעים להופעה משולבת בנבחרת הפסים
והכוכבים.
הממ.
הנבחרת הזו של מייק ששבסקי ממש איננה הנוצצת ביותר שהכדורסל האמריקני
יכול להעמיד. במצב אידיאלי, הסגל האמריקני היה עשוי לכלול את לברון ג'יימס, קווין דוראנט,
כריס פול, ראסל ווסטברוק, פול ג'ורג', קוואי לאונרד, בלייק גריפין, קווין לאב,
למרקוס אולדריג', כריס בוש, אל ג'פרסון ודווייט הווארד. אבל האמת, אני לא בטוח
שנבחרת כזו היתה מצליחה להשיג תוצאות טובות יותר מה-12 שקואץ' קיי לקח לספרד.
2 לנבחרת צרפת ולנבחרת ספרד, לנבחרת מכסיקו ולנבחרת אוסטרליה, אפילו
לפיליפינים עם אנדריי בלאטש המתאזרח, היה בסגל דבר שלארצות הברית הזו אין: שחקן
שעבר סיבוב בפלייאוף 2014 ב-NBA. לנבחרת של ששבסקי יש אמנם
MVP לשעבר, דריק רוז, ועוד שני שחקנים מהחמישייה
הראשונה והשנייה של העונה, אבל כמעט כולם הגיעו לספרד במצב של רעב.
החל מרעב במישור הפיזיולוגי, כמו רוז שקיבל טורניר אימון לא רע לפני
משחקים מול רכזים שמסוגלים להתמודד עם המהירות שלו, עד לרעב להצלחה קבוצתית, כמו
של דמרקוס קאזנס שנתן יופי של עונה ב-2013/14, רק שאף אחד לא שם לב. החל מג'יימס
הארדן, שניסה להוכיח שהוא לא חור בהגנה (ולמרות כמה מהלכים לפנתיאון במובן הזה,
הצליח מדי פעם ממש להפריע בכוונה לשחקנים שמולו), עד לקיירי אירווינג שביקש להעביר
מסר לחברים החדשים ל' ג'יימס וד' בלאט: אני יכול להשתלב מצוין בתרבות מנצחת.
הארדן וקיירי צלפו בגמר כאילו הם זורקים אפונה לבריכה, אבל שני
השחקנים שגילמו בגופם את הרעב הזה במהלך הטורניר היו שני שחקני הקו הקדמי הפותח של
ארה"ב – שלטעמי, חייבים להיות בריו. אנתוני דייויס אמנם נבחר ראשון בדראפט,
אבל עדיין לא הצליח לתרגם את הכישרון שלו להישגים קבוצתיים בליגה; האתלטיות
המטורפת שלו היתה גדולה בכמה מידות על היריבות האומללות, עם ממוצע של 2.2 גגות
ל-20 דקות משחק עד הגמר. כמי שפתח את התיכון בעמדת הרכז ובקנטאקי בקושי שרטטו לו תרגיל,
הוא הכי מנטליות של אנדרדוג שיכולה להיות לנבחר 1 בדראפט.
התחרות הגדולה ביותר שלו על כדורים חוזרים הגיעה דווקא מהפרטנר שלו
מקדימה, ומי שלא נדבק בכמות האנרגיה הבלתי אפשרית של קנת' פאריד, פשוט נשאר מאחור
לצפות בהילוך החוזר.
למעשה, כשמשקללים לתוך זה גם את הטורניר המצוין שהיה לקליי תומפסון
(12.7 נקודות, 41% לשלוש) ולאירווינג (14.7 נקודות, 61% לשלוש!), נראה שלוועדה
המארגנת היה הרבה יותר קשה כנראה להחליט את מי להשאיר מחוץ לחמישיית הטורניר, מאשר
לאמריקנים מול יריבה כלשהי, בדרכם להפוך לנבחרת הראשונה מאז שנות ה-90 שמנצחת בכל
משחק לפחות ב-20 הפרש.
קנת' פאריד על גג העולם, הלילה (Getty Images/אימג'בנק)
3. נבחרת ארה"ב לא סתם סגרה היום מעגל, היא סגרה אותו על האצבעות
הקטנות של סרביה. מהנבחרת האפרורית וההיסטורית לרעה שהפסידה לסרבים ודורגה שישית
באליפות העולם 2002 לא נותר הרבה, אם כי הנה נתון מוזר במיוחד: הנבחרת ההיא מסרה
אסיסטים ב-64 אחוז מסלי השדה שלה, לעומת הנבחרת הנוכחית שמסרה אסיסטים ב-51 אחוז
בלבד.
לנבחרת הנוכחית יש אתלטיות וכישרון שהטביעו את כל העולם, אבל כל זה לא
היה מספיק ללא התלהבות עילאית בהגנה, ללא הבנה שדי בהסטת כדור ממסלולו כדי לערער
את הביטחון העצמי של היריבות, ללא הצורך לטוס למתפרצות בכל מחיר, ללא האמונה זה בזה וברוח פול ג'ורג' המרחפת על פני
הסגל, ללא מוטיבציה אדירה להוכיח שלמרות הפציעות, ההיעדרויות, הביקורות, עדיין אין
על Team USA.
נכון שהמון שחקנים הלכו במבצעי סולו, אבל היו מספיק כדורים לחלק לכולם,
וכמעט אף אחד לא דרך לחברו על הבהונות. נכון שהיד החמה הפציצה לפעמים אחרי 5 שניות
בהתקפה, ולפעמים שלוש-ארבע התקפות רצוף, אבל לא ראינו אף אחד רוטן על הספסל, אלא
חגיגות ופרגון. זו היתה נבחרת שהתשוקה האדירה והכמעט-קולג'ית שלה, אולי חסרת תקדים
מאז צורפו שחקני ה-NBA לטורנירים בינלאומיים,
שאבה מהיריבות שלה את החשק לחיות.
4. ...ואולי גם מקברניטי פיב"א. הם עשו הרבה כדי לסדר מיתוג
חיובי יותר בטורניר הזה, כולל המנון, פרומו יפה, ואפילו נבחרת מארחת שהיתה אמורה
לסדר גמר קלאסי. אבל ספטמבר שאחרי מונדיאל, עם התיאבון האדיר לכדורגל באירופה ועם
תחילת עונת הפוטבול באמריקה, יוצר בעיה קשה של מחסור בתשומת לב, וכאשר האמריקנים לא רק סירבו להפסיד אלא לא נתנו לאף אחד להתקרב, וספרד קרסה פתאום באמצע
החיים, יצא עוד קצת האוויר מהגלגלים.
המצב הזה, והפערים כפי שהתבטאו במשחקים רבים בשלב הבתים, העלו
גם הרהורי כפירה: אולי, אם אי אפשר למצוא 24 נבחרות שירכיבו טורניר ראוי, הכדורסל
הוא לא משחק גלובלי כמו שחשבנו שהוא? היה נחמד להכיר מקרוב את גורג'י ג'נג הסנגלי,
את ניקאח בהראמי האיראני ואת גוסטבו איון המכסיקני, אבל האם מישהו מהם יישאר
בזיכרון שלנו גם מעבר לשבוע הבא?
המחשבה על טורניר גביע עולמי בשנה אי-זוגית, שנה לפני האולימפיאדה
היוקרתית, כבר מסתמנת כצעד בכיוון חיובי (וגם תמשוך יותר כוכבים לגביע העולם). כך גם
הרעיון לפתוח מרווחים בין אליפויות אירופה. במובן הזה, פיב"א הולכת נגד הזרם
שרוצה עוד ועוד ועוד ועוד, ואפילו מיישרת קו עם ה-NBA שחושבת איך
להקל בעומס על השחקנים; בינתיים, אגב, אדם סילבר נהנה מכך במישור הבינלאומי – עכשיו נראה
אותו גיבור על לוח 82 המשחקים המתיש שיש לו בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
