ערן סורוקה
שנת 2003: ברוס לוונסון מביט בהערצה בדומיניק ווילקינס (רויטרס)
1. אני ראשון!!! באפריל 2014, כאשר יצאו ההקלטות ההן של דונלד סטרלינג, הן נראו כמו
הדבר הכי נורא בעולם, ובו זמנית לא הפילו איש מהכסא. סטרלינג היה ידוע במשך עשורים
כטיפוס משונה, העדויות על דעותיו נגד שחורים (או מקסיקנים, או סתם אנשים שלא נראים
כמוהו) נערמו בארכיון, אבל רק שיחה מקרית עם המאהבת גרמה ל-NBA להקיא אותו
מתוכה.
בספטמבר, על ברוס לוונסון כבר קפצו הרבה פחות אנשים בשיניים חשופות.
הוא פחות מוכר, פחות מפוקפק, הוא לא עלב באייקון כמו מג'יק ג'ונסון, הוא לא הבוס בהוליווד אלא היווה בעלים חלקי באטלנטה הוקס, הוא היה "הגזען השני" ולא
הראשון, הוא הצטייר ככזה שיוזם את המכירה (הליגה אפשרה לו ליווי שקט ומכובד עד
הדלת) ולא עמד על זכותו להמשיך ולזהם את הליגה בנוכחותו. ואולי, גם בגלל שהוא ידע
מתי לעזוב: לוונסון הודיע שהוא מוכר את חלקו בהוקס זמן קצר לפני בעיטת הפתיחה לערב
המשחקים הראשון של עונת הפוטבול, כשרוב תשומת הלב של חובבי הספורט האמריקני נמצאת
הרחק, הרחק ממנו, בערך בדאון הראשון אנד 10 של קבוצתם האהובה. במקרה או שלא,
תחליטו אתם.
בעוד ננסי
ארמור כתבה ב-USA Today ש"למייל של לוונסון
אולי אין את אותה הבוטות כמו להערות של סטרלינג – אבל אל תטעו: דעותיו מלאות שנאה,
מזיקות ומעידות על בורות בדיוק באותה מידה, ואולי אפילו יותר, מכיוון שהן באו מתוך
כוונה טובה לכאורה", לוונסון זכה להגנה מפתיעה דווקא מכיוון אחר. קארים עבדול
ג'באר, עדיין אייקון של מאבק השחורים בהגמוניה הלבנה (כפי שיעיד טורו, שבועות
ספורים קודם, על המהומות בפרגוסון, מיזורי), ציין
במאמרו ב-Time כי לוונסון החמיר עם עצמו
יותר מדי, "אינו גזען", וכי מדובר על הצצה מרתקת לדרך שבה מתנהלת קבוצה.
האמת, לטעמי, נמצאת אי שם באמצע. עם כל אי הנעימות, והדברים שאסור
שייאמרו ושיתפרסמו בתוך המסגרת בה הוא פועל, לוונסון הסתכל על הקבוצה שלו וקיווה
לשפר את המאזן הכספי – כמו שכל איש עסקים אחר היה עושה. אם הייתם מנהלים סופרמרקט
ומגלים שיותר מדי אנשים, שכולם נמנים על מגזר מסוים, מגיעים אליו כדי לקנות רק
קופסת גפרורים ובצל יבש אחד, כנראה שהייתם מחפשים גם אתם דרך למשוך יותר קונים ממגזר
אחר, שישאירו לכם בקופה 500-600 שקלים בכל קנייה. לא אגזים אם אעריך שמאות מיילים
בעלי כוונה שכזו עוברים יום יום בין אנשי עסקים עשירים מאוד, בכל מדינה ובכל ענף בעולם, ואף
אחד לא יודע מזה.
זו לא בושה להסתכל על השורה התחתונה, ולוונסון, כמו רוב אנשי העסקים
שמחזיקים בצעצוע היקר המתקרא קבוצת NBA, לא עושה זאת ממניעים
פילנתרופיים או בגלל הג'אמפ שוט היפה של קייל קורבר. המנייה של הליגה נמצאת בעלייה
מתמדת, עסקאות הטלוויזיה הקרובות ישפרו את המצב עוד יותר, ואף אחד לא רוצה להישאר
מאחור.
קורבר מאטלנטה עם דנג. מה רע בלומר "דו פרצופי"? (Getty Images/אימג'בנק)
2. במקום הלא נכון. למעשה, למרבה האירוניה, בפיסקה שתפסה את הכותרות היה זה לוונסון עצמו
שיצא נגד הגזענות. "התיאוריה שלי היא שהקהל השחור מבריח את הלבנים, ופשוט אין
מספיק אפרו-אמריקנים אמידים כדי לבנות בסיס רוכשי מנויים משמעותי", כתב במייל
המפליל, אבל שימו לב
לשורות הבאות.
"שלא תבינו אותי לא נכון", הוא כתב לעמיתיו להנהלה,
"לא היה שום דבר מאיים באולם באותה תקופה. מעולם לא חשתי שלא בנוח – פשוט,
ללבנים מהדרום לא נוח להוות מיעוט באולם או בפאב. הייתי קורא באתרי אוהדים הערות על
כמה מסוכן מסביב לפיליפס ארינה, ועדיין, ב-9 השנים שלי כאן, לא שמעתי על שוד,
אפילו לא על כייס. זה היה פשוט זבל גזעני (ההדגשה שלי – ע.ס). כשאני שומע
אנשים אומרים שהאולם 'במקום הלא נכון', זה שם קוד לומר שיש שם יותר מדי
שחורים". למעשה, 85 אחוז מהמייל הזה היה עובר מתחת לרדאר לגמרי בכל סיטואציה
אחרת, והשורות האחרונות היו אפילו זוכות לציון לשבח מהקהל השחור. אבל לוונסון נתפס
בקלקלתו, ולוונסון כבר לא יפתח את העונה.
עוד יותר מוזר היה המקרה של המנג'ר דני פארי. במשך שנים הוא היה מוכר כשחקן
שאמנם לא מיצה את הפוטנציאל שלו, אבל תמיד נחשב לאחד מהחבר'ה, בחור אינטליגנטי שנעים
לשהות בחברתו. אלמלא היו לו יחסי אנוש טובים, הוא כנראה לא היה עובד אצל מרן פופוביץ',
ובטח לא נשכר לנווט במשך חמש שנים את קליבלנד בקדנציה הקודמת של לברון ג'יימס. ואז,
ביוני 2014, נאמר המשפט "יש בו משהו אפריקני", שהוקרא מתוך דוח סקאוטינג אחר –
ובפארי יש משהו מובטל, כבר כמה שבועות.
אם אצל לוונסון רוב המייל היה עובר מתחת לרדאר, תעשו ניסוי קטן אצל
פארי: קחו את הנאום שלו על לואל דנג, תחליפו רק את המילה "אפריקני"
במונח "דו פרצופי", והופ, הפכתם מסיפור לאומי שנגמר בעזיבה, לאייטם נחמד
באטלנטה ג'ורנל-קונסטיטיושן. אבל גם כאן, פארי השתמש במילה האסורה, ושילם ביוקר.
פארי ושאק צוחקים בקליבלנד, בימים טובים ופוליטיקלי-קורקט יותר (רויטרס)
3. במישור של התכל'ס. חוסר הנעימות הזה, כמו גם מאבקי
השליטה המכוערים בהנהלה, מטילים צל כבד על הקבוצה הסימפטית של אטלנטה, ומאפשרים למי שמעוניין
לטעון שסטרלינג, לוונסון ופארי הם רק קצה הקרחון. אבל במציאות, מה שקובע הם לא
מיילים תאגידיים ושיחות ועידה על סקאוטינג באמצע הקיץ – גם אם יימצאו עוד שלושה
בעלים, ארבעה מנג'רים ואחד אלוהינו שחושבים דברים מבחילים על שחורים – אלא המעשים.
ובמעשים, את העונה שעברה פתחו בליגה 13 מאמנים אפרו-אמריקנים מתוך 30,
שבעה ג'נרל מנג'רים, 11 קבוצות החזיקו סגן-נשיא שחום-עור. 12 השחקנים בעלי השכר הגבוה ביותר בליגה בעונה הקרובה הם כאלה, וגם בלייק גריפין, הלבן היחיד שהשתחל ל-16
הראשונים, בא ממשפחה מעורבת. מתוך 12 השחקנים שהביאו לארה"ב את גביע העולם
בכדורסל, היה לבן אחד – מייסון פלאמלי, ששיחק בעבר תחת המאמן מייק ששבסקי באוניברסיטת דיוק.
הליגה
מקבלת ציונים גבוהים על ייצוג לאוכלוסיות ולמגזרים שונים בכל שנה, ושוברת את השיאים של
עצמה. "הייתי הרבה יותר מודאג אם זה היה קורה בליגה אחרת", אמר
לוושינגטון פוסט ריצ'רד לאפצ'יק, שמחבר את הדוחות הללו, "ה-NBA הרבה יותר הולכת בכיוון
הנכון מאשר כל ליגה אחרת, והיא עושה זאת כבר זמן רב".
אבל הבעלים, אתם אומרים, הבעלים עדיין ברובם לבנים! נכון. עכשיו, נסו
לזכור שאת מילווקי רכשו לאחרונה ביותר מחצי מיליארד דולר ואת הקליפרס ב-2 מיליארד. סורו
עימנו לרשימת המיליארדרים של פורבס, המעודכנת ל-2013. מתוך
1,426 מיליארדרים המופיעים ברשימה, כמה מהם שחומי עור? שישה. ארבעה מהם
אפריקנים, כולל שלושה שהתעשרו מאוצרות טבע (נפט, סוכר, כרייה). נשארנו עם הבריטי
מוחמד איברהים ועם ייצוג בודד לאמריקה כולה: אופרה ווינפרי, מקום 503 בעולם, שדווקא רצתה לקנות את הקליפרס
כחלק מקבוצת רכישה, אבל הפסידה לסטיב באלמר, המדורג 452 מקומות מעליה. להאשים את
ה-NBA בבעיית אי-השוויון בעולם, זה לייחס לאנשיה
כוחות מאגיים שאני לא בטוח שיש להם.
הו-הא מי זה בא, הקומישנר הבא. סגן הקומיש, מארק טאטום, בדראפט האחרון (רויטרס)
4. ווינר שוט. אז מה המסקנות? קודם כל, שה-NBA תמשיך – ואולי אף תתאמץ
עוד יותר – להיות הליגה שמעניקה את הייצוג המכובד ביותר לאפרו-אמריקנים. נכון
שתמיד אפשר לעשות יותר, למשל להוזיל כרטיסים ביציעים מסוימים כדי לאפשר לילדים
משכונות העוני להגיע למשחקים (אפילו אם הם לא יעשו מנוי, מר לוונסון), אבל זה לא
שלשחקנים יש אופציה אחרת. הם יכולים לאיים להחרים קבוצה או בעלים ולהציב
אולטימטום, אבל כשרכבת הכסף דוהרת קדימה, הם עדיין רוצים להיות עליה. היי, הם אפילו
בחרו לראשונה אישה, ועוד שחורה, לעמוד בראש ארגון ספורט מקצועני בארה"ב
(עורכת הדין מישל רוברטס, מנכ"לית ארגון השחקנים). ואם הכל יילך כשורה, הרי שהקומישנר
הבא, מארק
טאטום שנבחר על ידי אדם סילבר כסגנו, יהיה אפרו-אמריקני בעצמו.
מסקנה נוספת, היא שכמה שנים טובות אחרי קוד הלבוש מעורר המחלוקת של
דייויד סטרן, שנועד לשווק ליגה שחורה לקהל לבן, השחקנים קיבלו שוט משלהם, הרבה
יותר עוצמתי, להצליף בו בבעלים: מי שיימצא מחבל באשליית הפוליטיקלי-קורקט, יועף
מהליגה על ידיהם ועל ידי הקומישנר הלבן שלהם. מפני שאם רוצים לעשות הצגה, כולם
חייבים להשתתף בה, שחורים ולבנים כאחד. וההצגה הזו, גם אם מדי פעם יתגלו בה שחקנים
סוררים, חייבת להימשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
