הודעות על פטירתה של

שוב משועממת, שוב ריקנות, שוב לא נוגע בי כלום, שוב אני במרדף אחרי ריגושים שאין באפשרותי להשיג.

החשיש והגראס העסיקו אותי לזמן מסויים, זה היה פלא קסום שמיצה את עצמו (כמו שקורה לי עם כל דבר בחיים) הרבה יותר מדי מהר. זה כמו ילד בן 12 שמגלה אוננות-מהי בפעם הראשונה. אתה מביא ביד יום אחרי יום, בסוף זה נמאס, וכל הג'וינטים וכל הראשים שבעולם לא ישחזרו את הסטלות הראשונות, את ההתלהבות הבתולית המהולה באשמה וחשש.

אז מה נשאר לי? אין לי איזו סתוית או דגנית תורנית שתמלא את חיי - וממרחק של זמן אני מבינה את גודל השקר ומרגישה פתטית, מי זאת סתוית, קיבינימאט? היא סתם צלקת מכוערת.

החלום שלי על גוף רזה וחטוב התבדה כבר מזמן - ובעצם כבר שנים שאני לא מפסיקה לעלות ולרדת, בעיקר לעלות, אם נהיה כנים.

הכל משעמם.

פרבוקציות ודיבורים על סקס נמאסו עלי מזמן, ונדמה לי שהם תמיד היו בגדר קוריוז שנמאס מהר, אני כולי קוריוז חולף.

אני כבר לא ילדה, ולא נערה, אני כבר לא נראית צעירה לגילי, וכבר חצי שנה שלא ביקשו ממני תעודת זהות כדי לקנות סיגריות.

אחת המטפלות שהיו לי מתישהו, איכנשהו (לא זוכרת מי) אמרה לי - "את ילדותית, ואת עושה את זה בחן גדול, ואת יודעת את זה ומנצלת את זה לטובתך - אבל זה בסדר",

מה חבל שזה כבר לא נכון, 

חבל שהזמן חלף כל-כך מהר,

ועכשיו כשאני מסתובבת עם ילדות אני מרגישה כמו דודה שלהם, דודה מרופטת שיש לה רק סיפורים לספר.

ובמציאות, זה לא זוהר וסטרילי כמו בסרטים - ההרס שלך לא מתרחש מתחת לאורות הזרקורים של סט הצילומים המתוקתק, אלא מתחת לאורות פלורסנט במחלקה הסגורה.

והחתכים הם לא סטירליים וקלים לעיכול - לא בהכרח, ובחיים שלי לא הבנתי למה לבנות האלה מהסרטים אין צלקות על כל הידיים והרגליים, כמו לי.

ורובנו לא וינונה ריידר ובטח שלא אנג'לינה ג'ולי, ולא כל מילה שניה שלנו היא "lovely" כמו של קסי, וגם אלו מאיתנו שסובלות מהפרעת אכילה, לא בהכרח רזות.

העיגולים השחורים שלנו מתחת לעיניים לא מלווים בצללית מעושנת על העפעפיים שציירה מאפרת מקצועית, אלא בעור צהבהב וחולה של יותר מדי סיגריות ויותר מדי שתייה, ויותר מדי עצב, ויותר מדי ריקנות, ושאלוהים ירחם עלי - יש לי כבר קמטים,

ומעל הכל, תמיד מעל הכל - אני שמנה.

אני מתחילה לחשוב שעלי לנקוט באמצעים קיצוניים כדי להפסיק את ההשמנה הפתטית הזאת.

אולי אני אלמד להקיא כבר כמו שצריך, להוציא באמת את הכל ולא רק שמינית, אולי אני אתחיל להסניף חגיגת כל יום או אשיג מרשם לריטלין ואעשה בו abuse טוטאלי. כולם אומרים לי שזה לא בשבילי, שזה יעשה לי אפילו עוד יותר חרדות ועוד יותר דיכאונות ועוד יותר מאניות.

ואולי הכל יישאר בגדר מחשבה

ואני לא אעשה כלום בכלל,

ואמשיך להילחם בהרס מתוך הפחד לחזור לתהום ההיא,

וזהו.

כבר לא נשאר לאן לברוח.