הודעות על פטירתה של

פעם מדריכה אחת אמרה לי שאני צריכה למצוא חברים חדשים, כאלה שלא מעשנים ושותים (אלוהים שישמור על נפשותינו העדינות), והיא אמרה לי - "אמרת שאת אוהבת יונה וולך? אז תלכי לערבי הקראת שירה של יונה וולך",

מה? מה זה החרא הזה. ערבי הקראת שירה. אם יש משהו שאני שונאת זה כשחבורת פוצים יושבים במעגל ורוצחים שירים שמישהו אחר כתב.

 למשל כשהייתי צריכה ללמוד את "הגלגול" של קפקא לבגרות בספרות, אני זוכרת איך בלעתי בשקיקה כל משפט ופיסקה, ואז הגיע החלק של הסיכומים הדביליים, הניתוח המאולץ של כל מטאפורה מצוצה שאפילו הסופר לא חשב עליה,

קיבימינאט.

 זה נורא כמעט כמו קבוצת כתיבה יוצרת שהייתה לנו, חבורת מטומטמים אינפנטילים שמקריאים את השיט הדבילי שהם כתבו (וזה כולל אותי, לפני שאתם רצים להזיל דמעה מיוסרת) וכולם מחמיאים לכולם כי לאפחד לא נעים להודות באמת - אנחנו דור שכותב חרא, שלא מסוגל לסיים ספר, שאומר "אני ילך לקנות סיגריות" כי לומר "אלך" זה 'חופר'.

והאלילים שלנו הם אנשים שישבו בפריים טיים והתפרסמו אני אפילו לא יודעת על מה, ואם פעם אימהות רצו שהילדים שלהם יהיו רופאים, אז היום הן דוחפות אותם לאודישנים לטיטולים כדי להשוויץ לחברות במספרה.

 ואם פעם נשים היו נשים, היום האידיאל הוא ילדות בנות 15 וחצי, ומי שאומר אחרת - משקר, וכל הילדים הבתולים מאוננים על פורנו עם בלונדיניות שלובשות מדי ביצפר ושתי קוקיות כי כמו שאמרנו זה האידיאל, והכי נורא זה שגם האבא של הילדים האלה מביא ביד על אותו הדבר.

עוד מעט אני בת 24 ואני פתאום קולטת כמה שאני "פאסה" ושמזמן אין לי מה לחדש, וגם לחיים אין מה לחדש לי.

רוב הסיכויים שכתבתי עכשיו לעצמי כי לקרוא יותר משני משפטים ברצף זה בזבוז זמן, ואם אין סוף טוב, קלישאתי או מרגש (או לפחות תמונה של איזה כוסית) - אז מה בכלל הפואנטה.

בואו נלך כולם לקרוא את חמישים גוונים של אפור ונעמיד פנים שכל הבחורות המתוסבכות אומרות כל הזמן "oh, wow, this is lovely"

אנחנו "עם הספר",

כי בתור לרופא אנחנו קוראות את חמישים גוונים של אפור או קוראים את בלייזר,

אין ספק - אנחנו עם הספר.