הודעות על פטירתה של

אני קורסת לתוך עצמי, שקורסת לתוך עצמה, וכך הלאה. אני קורסת פנימה בשרשרת בלתי-נגמרת. שאם הייתה נגמרת, לפחות לא הייתי נאלצת לחוות סופיות ללא סוף, שוב ושוב. אין מילוט רבותיי מהקיום כי תמיד חוזרים אל נקודת ההתחלה.

מחשבה:

מה אם הדה פרסנלוזיציה התמידית והקיצונית שאני חווה, היא לא מקרית. מה אם למעשה מתתי בלילה ההוא באמת, ואיני יודעת? מה אם כעת אני תקועה בכף הקלע? תקועה בין החיים למוות בלי יכולת לבחור צד? כי שכה אחיה, כך ממש זה מרגיש.

אני חיה בלי להרגיש, בלי לאהוב, וגם כשמחבקים או אני מחבקת, או נוגעים או נוגעת, אני לא מרגישה את זה. המוח שלי יודע שזה קורה, אבל הנפש לא מרגישה, וגם הגוף בקושי. אני קהת חושים ורדומה כבר יותר משנה. זה לא יעבור אף פעם. אלו לא חיים וזה גם לא מוות. גרוע מכך ומכך