באמת, חתיכת דביל.
הוא קיבל אותן מאיזו משוגעת אחת בשער מנשה. "היא הייתה צועקת ומקללת כל הזמן, שאלתי אחד שם מה הקטע שלה. הוא אמר שיש לה מנדבושקס."
וזאת מבחינתך סיבה טובה לקפוץ איתה למיטה? ובל נזכיר את העובדה שעברו עשרה חודשים מאז שהיית מאושפז שם. כמה זמן שרצת כינים ולא טיפלת בהן? בשלב הזה הן בטח הפכו למוטוציה מזעזעת כמו הענק הירוק.
איזו מלחמת חורמה זה הניסיון להיפטר מהן לתמיד.
אז כן, השארת לי כיני ערווה, עלבון צורב וכמה שירים מרגשים שכתבת לי. אתה אשף מילים וגיבור גיטרה, ואפשר למלא ספר שלם בכל המילים היפות שאמרת לי, אותן דאגת לתבל בדמעות ובעיני עגל בכל המקומות הנכונים. ובכל זאת הרמת עלי יד בלילה ההוא שאני מנסה לשכוח. וצעקת מהניידת שעשית זאת מאהבה.
אתה צריך לדעת שמאז שנפרדנו גברים מתחילים איתי והרבה. בתוך תוכי אני ממשיכה לקוות שהפלירטוטים שלך עם בנות מתוסבכות אחרות ממשיכים לעלות חרס בידיך. ובאשכייך. ככה ייחסך מהן הצורך העגום להילחם במוטציות חובבות הזין והכוס שאתה מגדל שם למטה, וככה אולי הנרקיסיזם והמגלומניה שלך ישקטו קצת.
העובדה שגברים מתחילים איתי מעלה בי תהיות רבות. חלקן נובעות משנאה עצמית וחלקן מאהבה עצמית מופרזת. כבר אמרנו שאני מלאה בסתירות?
ברגעים של שנאה עצמית אני חושבת לעצמי שזה סתם, ולא באמת, או לא ייחודי.
וברגעים של אהבה עצמית אני מסוגלת להביט במראה ולהרגיש סקסית ומינית ומושכת. נכון, אני לא דקיקה, אבל אני גם לא דבה מושלמת, ועל אף הקילוגרמים העודפים אני מסוגלת לראות שהגוף שלי מושך והמבט שובב ומזמין. אבל אז זה עובר ואני שבה לשנוא את עצמי שנאה יוקדת. ושוב אני מפנטזת על להב הסכין ועל דם ניגר, ואיכשהו אני מצליחה לרסן את הדחף הזה פעם אחר פעם. מי היה מאמין שאי-פעם אלמד לשלוט באמוציות שלי? שאי-פעם איגמל מהמנהג המוטרף הזה של ללכת ולחתוך בכל פעם שרע?
עכשיו, שבע שנים אחרי, ארבע חשבונות לאמבולנסים וחדרי מיון אחרי, אני יכולה לומר כמעט בפה מלא - זה מאחוריי. הלוואי, הלוואי והכוחות יימשכו ולא ידעכו, הלוואי ויהיה בכוחי להילחם עד יום מותי (בשיבה טובה) על הבריאות ועל השפיות ועל הטוב.
השבוע עשיתי קעקוע נוסף, תומר המקעקע אמר לי "אז עכשיו את מתקעקעת במקום לחתוך" ואני אמרתי לו "לפחות לא צריך לשלם לאמבולנס אחרי" ושנינו צחקנו. הוא אמר שלדעתו בקרוב יהיה אפשרי להתחיל לקעקע כבר על הצלקות, למרות שלי וגם לו ברור שזה יהיה פרוייקט מורכב.