הודעות על פטירתה של

"חשבתי עליך הרבה מאותו הערב. את לא יוצאת לי מהראש. כאילו אני רואה אותך מולי כל הזמן. את העיניים שלך והמבט שלך. את ממש מיוחדת."

עכשיו מבינה איזו טעות אני עושה.

הבדידות האיומה גוררת אותי אל תוך פגישות עם גברים שאין לי עניין אמיתי בהם. אני מעולם לא נתתי לזה הגדרה רומנטית, אבל הם יוצאים מנקודת הנחה שזה מה שזה. וכשמישהו נקשר אלי אני מבינה כמה זה בעייתי ולא הוגן מצידי להמשיך ולהשלות אותם, בין אם אני מתכוונת לכך או שלא. הרי לא יהיה כלום - לא איתו, ולא עם אחרים. אין לי עניין אמיתי בהם. לא מנטלי ולא פיזי. אני בסך-הכל רוצה מישהו לבלות איתו. מישהו אנושי להרגיש לידי. לדמיין שאני קיימת. שיש לי חיים נורמטיבים. חיי חברה.

אני כנראה אצטרך לקבל את הבדידות ולהשלים עם העובדה שחיי חברה כבר לא יהיו לי, כי להמשיך לצאת עם גברים מתוך תקווה שהקשר ישאר אפלטוני זה חסר טעם ונידון לכישלון מראש, כישלון שעולה להם במחיר רגשי שהם לא צריכים לשלם בגלל שאני דואגת רק לעצמי.

אני לא יכולה להיפגש עם גברים, לא לתת להם לנשק אותי, לא לתת להם לקנות לי משקאות, שום דבר מזה. אני אחתוך את הקשר עם ו', ואת הקשר עם מ', אולי גם את הקשר עם א'. ואקבל את הבדידות.