הודעות על פטירתה של

זה מצחיק (בעצם זה לא)

אבל אתמול ב-2 בלילה פתחתי את הארון במטבח והפלתי משם בטעות מטחנה של איזה תבלין מטוטם לסלט

המטחנה נשברה והתבלין נשפך

זכוכיות בכל מקום

ואני עומדת בהלם בתוך הזכוכיות - בוהה, קפואה. 

אחת החתיכות עפה כ"כ רחוק מכל השאר, עד לקצה השני של הסלון,

אז אותה אספתי ביד

ונשרטתי

שריטה שיטחית למדי, קצת דם לא משהו רציני,

אבל צליל הנפץ הזה, המגע של הזכוכית בתוך כף היד, הצריבה הפתאומית בבשר, והדם

הזכירו לי דברים

שרציתי לשכוח.

והלב שלי דפק בקצב מהיר

וניקיתי את זה וטסתי משם

ובלילה חלמתי שאני חותכת. שוב.

אני לא אעשה את זה, לא עשיתי את זה כבר איזה שנה. אבל התזכורת הזה עשתה לי חלחלה.

זה מצחיק, מה אני מופתעת בכלל. מה אני צריכה זכוכית מטומטמת כדי לזכור את תקופת החתכים שנמשכה שנים, שהובילה אותי לחדרי מיון כמה פעמים. הרי כל הידיים והרגליים שלי צלקות. ולא צלקות כאלו שבקושי רואים ומה הביג פאקינג דיל. צלקות בולטות שגורמות לאנשים לבהות בי ברחוב לפעמים. צלקות שאי אפשר לטפל בהן.

הסימנים

ישארו לנצח.