הודעות על פטירתה של

אבל במשך שעות חפרתי ברשת ועיינתי בפייסבוקים ובלוגים של אנורקטיות. משהו שלא עשיתי כבר שנים. זה די פתטי לעשות זאת כשאת שוקלת בסביבות השמונים. וכל מה שנותר לי זה להיות הבחורה השמנה הזאת שכותבת בבלוג 'פעם גם אני הייתי אנורקטית, פעם שקלתי חצי ממה שאני שוקלת היום' כשהאמת היא שזה לא מעניין אף-אחד.

הייתי באשפוזים בתל השומר, ואני זוכרת איך כולנו פחדנו ממה שהפכתי להיות. אלו שהיו אנורקטיות ובמרוצת השנים הפכו לדבות שמנות. תמיד ידעתי שזה יקרה לי גם. אני פשוט כל-כך אוהבת אוכל. ואני תמיד רעבה. ואני תמיד עצובה. וזאת תמיד נחמה.

אני חולה מרוב שהשמנתי הרבה ומהר. בחיי. בקושי יכולה ללכת, ישר מתעייפת וצריכה להתיישב. הגב תמיד כואב לי. וגם הבטן ובחילות. אני לא מצליחה לנשום, בגלל המשקל והסיגריות. בקיצור מיום ליום אני הופכת לאבא שלי. פחח

אם אי-פעם אחזור להיות רזה

אז

אוי זה יהיה נפלא.