הודעות על פטירתה של

אני שמה לב שע' מחלק לי לייקים לסטטוסים מסוג מסוים מאד בפייסבוק. למשל, כשהתקבלתי ללימודי קולנוע, כשניגשתי למבחן אמי"ר, כשמת לי החתול. וזה הזכיר לי את הפעם ההיא שהוא הניח יד על כתפי ואמר "'קורנליה', טוב לראות אותך". והבנתי שהיחס שלו כלפיי (שהוא חד-צדדי ודימיוני ברובו) הוא יחס אבהי. וזה נוגע לליבי. למרות שזה לא מה שרציתי. רציתי שירצה לזיין אותי. שרק ירצה.

הוא בן חמישים כך שזה הגיוני. אבל אני כבר בת 25. וזה מבלבל אותי מאד להיות בת 25, מבחינתי זה מין גיל מעבר מן הילדות לבגרות.

החבר של האקס שלי המליץ לו לקרוא בזמנו את הספר "לוליטה" ואמר לו שאני מן סוג של לוליטה. שאני משדרת משהו שהוא שילוב של מיניות ותמימות. האקס שלי סיפר לי את זה בזמן שישבנו באוזן בר ועישנו ג'וינט ושתינו בירה, חייכתי כי זה הקסים אותי. אבל זה היה לפני יותר משנה. ועכשיו השמנתי, התבגרתי חיצונית ומנטלית, אני כבר לא יכולה להיות לוליטה.

ואני לא יכולה עוד להיות תלותית. אני גם לא יכולה לקבל עוד מהדבר הזה שכל-כך אהבתי (ולאו דוקא בהקשר מיני) - יחס מגונן מאנשים מבוגרים יותר. לא יהיה עוד מה שהרגשתי עם פסיכולוגיות או מדריכות שלי כשהן הרגיעו אותי בהתקפי בכי, העמידו אותי במקום בהתקפי זעם וכעסו כשהתנהגתי בחוצפה.

 השנים עוברות והגעתי להבנה המצערת שאם לא אתבגר, זה יהפוך לפתטי. הפחד הכי גדול שלי הוא להיות מהאנשים המבוגרים שנשארים לנצח בתוך הזהות הזאת של ילדים אבודים, וזה נורא בפרט אצל נשים, אצל גברים זה נסלח ויכול להיחשב בטעות למקסים. אבל אני זוכרת את הנשים שהיו איתי באישפוז יום באיכילוב, את ההיא שגילה נושק לארבעים ועדיין מסתובבת עם טישרט גדולה שכתוב עליה "רוצה למצוא צלי?" ולק צהוב וכל חייה הם אשפוזים ותרופות. לא רוצה את זה.

חשבתי ש-7 שנים של איבוד כל רסן ואישפוזים וחתכים וסמים וטיפולים ושורות של אנשים מבוגרים שפשוט דאגו שאשאר בחיים ימלאו את החסך התהומי שאני סוחבת מימי ילדותי.  זה לא קרה.

כי אבא שלי (איתו אני לא בקשר כבר עשר שנים) לא נתפס כאבא מבחינתי. לא יכולתי לאהוב או להרגיש ביטחון מאדם שפגע בי כל-כך, שרמס את כבודה של אימי עד אפר בהשפלות מילוליות ואיומים ברצח, שהבריח אותה מהבית באמצע החיים. שבא לי בסיוטים עד היום. אני לא חושבת שהוא בן-אדם רע או שהוא קלט את המשמעויות של ההתנהגות שלו, אבל השריטות המנטליות עוד חרוטות בנפשי.

ואמא גם היא לא הייתה שם מעולם. היא הייתה בדיכאון עמוק. היא הייתה חסומה רגשית ולא הייתה מסוגלת לחוש או להראות אהבה. היא סלדה מכל גילויי הקירבה וההאהבה שלי, דחתה את החיבוקים שלי והרחיקה אותי די בגסות רוח בלי לשים לב. הייתי לבד וזה הותיר בי משקעים קשים.

ולמרות כל זה, עד היום גברים מבוגרים מאד מרשימים אותי, מושכים ומסקרנים אבל גם מפחידים.

לכל אחת יש ברזומה איזה גבר אחד מבוגר, על בטוח, ולי יש לפחות ארבעה גברים (שפער הגילאים ביננו עולה על שני עשורים). שניים מהם מעל גיל 40, שניים מעל חמישים נושק לשישים, לא יודעות לכמה בחורות יצא להזדיין עם גברים בני 58-59 אבל לי יצא. וזה אף-פעם לא הרגיש כמו שרציתי. תמיד התחרטתי באמצע על מה שקורה והרגשתי תחושת גועל איומה בכל הגוף והנפש וחזרתי לשכב עם בני גילי.

אני קלישאה פרוידנית מהלכת על שתיים, זה ידוע.

הרבה כבר כתבתי על הקושי שאני חשה מאיבוד הילדות שלי. וברור לי שאני צריכה לייצר עכשיו זהות שתישען על דברים אחרים, אבל לעזאזל, אין לי מושג על מה. אני מרגישה תלושה ממי שאני, ממה שתמיד הכרתי.

כל-כך הרבה זמן עבר, ועדיין, אם אראה גבר צועק אני פשוט אברח בשקט ואפרוץ בבכי. ואם אראה אישה אימהית ארצה שהיא תאמץ אותי. איך בתוך כל זה אפשר להפוך לאדם מבוגר?