אחרי שבועות של כאב הולך ומתגבר בכתף ובחזה הלכתי למוקד חירום לפני שבוע והם בדקו חפיף ואמר לי הרופא "זה סתם שריר תפוס". כעסתי ואמרתי לו שברור לי שהוא טועה ועוד שבוע אצטרך לחזור. אפילו בדיקת דם לא עשו לי.
במשך השבוע הזה כולם אמרו לי שכולה יש לי שריר תפוס\התקפ חרדה\היפוכנדריה, אמא שלי כבר כעסה ואמרה שאין לה זמן לזה ופשוט הלכה לעבודה בטריקת דלת. הבנתי שלאף אחד לא מתאים שאהיה חולה, שזה מתנגש להם עם הלו"ז, אז הורדתי פרופיל. לקחתי נורפונים בסתר וישנתי כל היום. אני לא יכולה להסביר לכם את רמות הכאב. שהלך והחמיר מיום ליום.
היום עשיתי בדיקת דם וכמו שחשבתי ואמרתי לכולם - חזרה לי הדלקת בקרום הלב, פעם שלישית השנה, אפילו לא סיימתי את הקולכיצין.
בנוסף אני מרגישה אשמה כי סבתא שלי קיבלה דלקת ריאות ואצלי חשדו לדלקת ריאות לפני חודשיים, אבל כשאמרתי את זה אח שלי צעק עלי שאני מנסה לקחת את תשומת הלב ולהיות הכי מסכנה.
איזה מן בן אדם חושבים שאני.
אני באמת ובתמים לא יכולה שלא לחוש אשמה לגבי סבתא. שאני הדבקתי אותה וכמעט הרגתי אותה.
אני מבינה את הלחץ הרגשי, עם זה שסבתא חלשה מאד, אבל האם זה מוחק את הכאבים העזים שלי? את העובדה שיש לי חום ואני חלשה ובקושי נושמת? זה לא
והשאירו אותי להתמודד עם זה לבד.
סליחה על המירמור
אבל אנשים חסרי אמפתיה
ורק בגלל שיש לי אבחון של התקפי חרדה אף פעם לא מאמינים למילה שלי.
תכף הרופא שלי יתקשר חזרה ויגיד לי מה לעשות.
אבל רבאק. אחרי כמעט עשור של התקפי חרדה נראה לכם שאני לא יודעת להבדיל בין התקף חרדה לדלקת בלב..?
ברור לי שאם יום אחד אחטוף התקף לב אף אחד לא יטרח לבדוק אותי ואולי אמות ואולי יכתבו על זה בעיתון ואולי לא. כי בגיליון שלי כתוב הפרעת אישיות גבולית אז ברור שאני ממציאה או הוזה או מגזימה. מסתבר שאפילו המחלות שלי הן צומי. פחח.
מסתבר שאסור להיות גם משוגע וגם חולה
ואסור להיות חולה כשמישהו אחר במשפחה חולה
ואסור להיות חולה ביום שישי בלילה כי אח שלי צריך את הרכב כדי לצאת למסיבה (הוא באמת אמר את זה)
ואסור להיות חולה כשלאמא יש מלא עבודה והיא תכף טסה
ואסור להיות חולה כשאחותי צריכה שאשמור על אחיינית שלי
פשוט למות בזמנכם החופשי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה