הודעות על פטירתה של

החיים שלי בקיפאון כבר שנתיים.

עוד חודש וקצת אני מתחילה בלימודים. קולנוע.

לא יכול להיות שזה לא יפתור לי את הצרות, לא יכול להיות. חלומות על ג'וני בדשא והתאהבויות חדשות...

אם גם זה לא ימיס את הקיפאון, אני זורקת זין ענק וחוזרת לשטויות של פעם וגרוע מכך. אם לא אהנה בלימודים או לא אעמוד בזה או שלא יצא לי לפגוש חברים, אני אשבר סופית. אני תולה בזה כל התקוות שלי. כולן. אחרי שנים של אפס פעילות, בייביסיטר פה, אשפוז שם, זאת ההזדמנות שלי להפוך את החיים שלי ב-180 מעלות. ואם זה לא יעבוד, אני אברח מכאן ואוכל מלא מלא סמים ואני אתחיל להסניף ולהזריק ולא אכפת לי מה עד שאני אמות.

זאת התקווה האחרונה

לחיות או למות.

אחת ולתמיד.

נמאס לי מהחיים. אני מנותקת מכדי שאהיה בדיכאון. מנותקת מכדי שאהיה מאושרת. מנותקת מכדי לחיות. הכל דיסוסיאציה אחת ארוכה בלי הפסקות. אני זומבי מהלך על שתיים. לא מרגישה כלום. לא זוכרת כלום. אין לי תחושת זמן. כלום, כלום. זה לא חיים. זה יותר גרוע מהמוות. התעייפתי כל כך. ואני רק בת 25.