הודעות על פטירתה של

מפלצת השנאה העצמית

מפלצת הפרעת האכילה.

העובדה שחזרתי לכתוב כאן מוכיחה שנגמרה תקופת החסד ושוב מתחיל הרע.

כבר שבועיים שרויה בדיכאון, שגורם לי לחשוב שאולי בכלל יש לי מאניה דפרסיה. אבל ככל שאני קוראת יותר אני מבינה - האבחנה שלי היא לא הפרעת אישיות גבולית וגם לא מאניה דפרסיה. אלא פוסט טראומה מורכבת שמלווה בדה פרסנלוזיציה קשה. אפילו נכתב שם שלוקים בפוסט טראומה לרוב מסתובבים שבע שנים עם אבחנה לא נכונה ומקבלים טיפול לא נכון.

"אנשים הלוקים ב-DID)MPD) עלולים לסבול מכל אחת מהתופעות הבאות: דיכאון, מצבי רוח משתנים, נטיות אובדניות, הפרעות בשינה, התקפי חרדה קשים ופוביות , התמכרויות לאלכוהול או סמים, התנהגויות כפייתיות (קומפולסיביות), תסמינים כמו-פסיכוטיים (כולל הזיות שמיעתיות וראיתיות) והפרעות אכילה. בנוסף לכך, מדווחים הלוקים ב- DID/MPD/ DD על כאבי ראש, אמנזיות, אובדן זמן, מצבי טראנס ו"חוויות חוץ-גופיות". לחלק מהלוקים מהפרעות אלה יש נטיה להרס עצמי ויכולת להגיעה לכדי פגיעה גופנית ממש."

מי שמכיר אותי יודע שכל אחד מן הדברים האלו מאפיינים אותי. וכולם החמירו מאוד בשנה וחצי האחרונות (אני חושדת שבגלל השימוש בסמים בזמנו, אבל אני לא בטוחה כבר בכלום).

..."ניצולי התעללות רבים הלוקים ב - DD/MPD/DID חיים שנים רבות תחת אבחנה מוטעית, ומסתובבים במערכות הטיפול בבריאות הנפש כשהם עוברים ממטפל אחד למשנהו, ומטפול תרופתי אחד לאחר. הטיפול מכוון, בדרך כלל, לתסמינים שהם מגלים, אך לרוב אינו משיג תוצאות משביעות רצון. מחקרים מראים כי אנשים הלוקים ב-DID/DD/MPD מבלים בממוצע 7 שנים במערכות טיפוליות
בבריאות הנפש לפני שמתבצעת האבחנה המדויקת. התופעה הזו שכיחה משום שרשימת התסמינים המניעה אדם הלוקה ב- DD/MPD/DID לחפש עזרה, דומה מאד לאבחנות פסיכיאטריות רבות אחרות. למעשה, לרבים המאובחנים ב- DD/MPD/DID יש גם אבחנות משניות של דיכאון, חרדה, או התקפי פאניקה."

אין לי מושג איך במשך כל השנים האלו שהייתי אצל כל-כך הרבה מטפלים, חלקם מקצועיים ומוכשרים, אף-אחד לא הבין את זה. אולי, כמו שסתוית אמרה לי פעם בהקשר אחר, אי-אפשר להגיע לכלום כי כל הזמן הם מתמקדים בכיבוי שריפות. ובנוסף לכל, אני לא מרבה לדבר על האירועים הכביכול טראומתיים בחיי. רוב הזמן הפחתתי בחשיבותם והרגשתי אשמה ובושה שהם השפיעו עלי כל-כך קשה. כי לא חטפתי הלם קרב וככל הזכור לי גם לא עברתי פגיעה מינית רצינית, וזה מה שאני יודעת על טראומה.

רק בשנה האחרונה אני מתחילה לעכל שאני כן סובלת מטראומה. אם לא הייתי, לא הייתי חולמת על זה כבר עשר שנים כמעט בכל לילה אותו חלום חוזר. לא הייתי נמנעת מלדבר על זה ולכתוב על זה במפורש. ואני חושבת שמה שחיזק בי יותר מהכל את התחושה שכן, אני בטראומה, היה סיפור שכתבתי בגיל 7 ואמא שלי מצאה במקרה. כשקראנו אותו שתינו היינו בהלם. הוא דיבר בעקיפין על מקור הטראומה וכלל הרג של האדם שהיה מוקד הטראומה, אבל מצופה בדיבורים על נסיכות ומלכים וארמונות. בתור ילדה אני מניחה שמן הסתם לא הבנתי מאיפה זה בא, וכנראה שגם אם אמא שלי לא הצליחה לקרוא בזמנו בין השורות.

אני לא בטיפול כבר מעל לשנה, אבל לאחרונה אני תוהה אם כדאי לי כן לנסות שוב, האם אני בשלה מספיק והאם יש בזה טעם ותועלת. ברור לי שאם אלך שוב לטיפול זה יהיה ממקום אחר, בוגר ומודע יותר. ברור לי גם שזה לא יהיה משחק ילדים. זה יהיה טיפול אמיתי וקשה.

זאת דילמה.

עוד על טראומה ודיסוסיאציה למי שמתעניין:

http://www.tdil.org/index.php/2009-08-03-09-15-38/65-2009-08-22-18-53-39

"אם יראוני אבן ואומַר אבן יאמרו אבן./ אם יראוני עץ ואומַר עץ יאמרו עץ./ אך אם יראוני דם ואומַר דם יאמרו צבע./ אם יראוני דם ואומַר דם יאמרו צבע"