הודעות על פטירתה של

רגע אחד הוא מספר לי שפגש בחורה בשם נעם, אומר שהוא נמשך אליה ושהציע לה כי הוא היה חרמן אבל היא לא הסכימה. החוצפן.

רגע אחר-כך אומר לי שרק אני בשבילו וזה לנצח ושאין עוד אחת כמוני.

ואז הוא מקדיש לי שני שירים שכתב לי בהופעה מאולתרת שלו בג'אם פתוח בבר. הקהל משתגע ממנו, כל-כך נהנה, הוא כריזמטי וסוחף כשהוא ככה במאניה. הם קוראים לי לבמה ומזמינים לי צ'ייסר, הבחורה מהשיר, איש מבוגר אומר לי "את כנראה בחורה מיוחדת".

אחרי זה מתחיל איתי אחד שם בבר והוא מתעצבן, ואני שמחה, שיאכל אותה בהפוכה על הסיפור שלו עם נעם.

בבית שלו הוא חוטף התקף זעם ומתפרץ על המשפחה שלו והם יושבים שם בייאוש אדיר ותסכול אולי גם פחד וגם אני מפחדת קצת.

אחר-כך אני מוצצת לו עד שהוא גומר והוא אומר לי שאני מוצצת ממש טוב. נו, יצא ממני משהו אחרי הכל.

אנחנו הולכים לעשות אמבטיה ביחד ועומדים מול המראה. "איזה מגניבים אנחנו", הוא אומר. אני כל-כך שמנה על-ידו. אני מלאה למדי גם ככה, כלומר מרופדת היטב, עדיין שומרת על סקסיות אמנם ונראית בסדר סך-הכל. אבל הוא נראה כמו אנורקט שנמלט מהמחלקה של איתן גור. אני מזיזה את העיניים מהמראה ואנחנו נכנסים לאמבטיית קצף חמה.

שותים קפה מעשנים סיגריות. שתיים בלילה נוסעים למסיבת טבע. כאב הראש שהתחיל בצהריים הולך ומתגבר - על אף שלקחתי שני נורופן ושתיתי כל-כך הרבה מים. אני מתחילה להיבהל כי אני מבינה שזאת מיגרנה מהרציניות ואין לאן לברוח. במסיבה לוקחת כמה שכטות, ואחרי עשר דקות של גן-עדן זה עובר. ואני נופלת בפעם השניה על שיח סרפדים. אני נשרפת מכאב. מבטיחים לי שזה כלום ושיעבור תוך כמה דקות אבל לא עבר. פיתחתי היפוכונדריה כל-כך לא קולית ואני חוששת שהורעלתי ושאיך יגיע לכאן אמבולנס למען השם? כאב הראש מתגבר ואני חוטפת גם התקף חרדה והולכת לישון באוטו של נעם.

נעם יושבת שם עם עוד בחור והם מתנשקים. בבוקר אני מספרת את זה לחנן במידה מסויימת של מניפולטיביות ושמחה לאיד. הוא מתעצבן עליה ואומר "איזה שקרנית, היא אמרה לי שהיא רוצה להיות לבד", כשהוא לא מסתכל אני מחייכת.

הראש עדיין כואב ואני מתחילה להיות עצבנית ולצעוק על חנן ועל הכל. הוא צועק עלי שאני מפונקת. אני צועקת עליו "סליחה? אני פה 14 שעות בשבילך. לא שעה, לא שעתיים, 14 שעות עם מיגרנה מזעזעת", והוא אומר "סליחה אני מצטער את צודקת". ואני מחכה כבר לטרמפ מילוט. לקחתי שלושה פנרגן אז פה ושם אני נרדמת על הדשא ומתעוררת לסירוגין. נזהרת מהסרפדים. טרמפ יש לנו רק בחמש אחר הצהריים והוא עושה סיבובים בכל הצפון. במכונית חנן שם עלי יד לחבק אותי ואני צועקת עליו בקול גדול שדי כבר ויש לי בחילה - כל האוטו נבהל מהצעקה ויש שתיקה מביכה. אני מבקשת סליחה אחרי חצי שעה. אני מגיעה לתחנה המרכזית בתשע בערב ונזכרת בסיפור על הבחורה שהותקפה שם על-ידי סודני ואף אחד לא עזר לה. אני ממהרת לעלות על אוטובוס הביתה בעוד חנן הולך לפלורנטין. חנן מתחיל להיגרר כמו קלמזי עם הגיטרות ואני מתעצבנת עליו והולכת בלי חיבוק. 

הוא סיפר לי שראה את רות המדריכה מסאמיט.

אני חושבת שלא אכפת לי מזה ואחר-כך מגלה שכן אכפת.

הוא אמר שהוא סיפר לה שאנחנו ביחד והיא הופתעה ושמחה. היא שאלה עלי והוא אמר לה שאני גרה בבית של אמא, עובדת אצל אחותי ובדיכאון. אוי, זה נשמע רע ומגמד את ההתקדמות שעשיתי.

"מה פתאום אמרת לה שאני בדיכאון?!" "-אבל זה מה שאמרת לי שלשום!" 

"אז מה, אני אומרת הרבה דברים, אתה עוד לא מכיר אותי? יום אחד אני בדיכאון ויומיים אחר-כך אני מנסה להקים להקת רוק למרות שאני לא יודעת לנגן. תפסיק לקחת אותי ברצינות".

בלילה חלמתי על רות.

וגם בלילה שאחריו.

אני קורסת לתוך עצמי, שקורסת לתוך עצמה, וכך הלאה. אני קורסת פנימה בשרשרת בלתי-נגמרת. שאם הייתה נגמרת, לפחות לא הייתי נאלצת לחוות סופיות ללא סוף, שוב ושוב. אין מילוט רבותיי מהקיום כי תמיד חוזרים אל נקודת ההתחלה.

מחשבה:

מה אם הדה פרסנלוזיציה התמידית והקיצונית שאני חווה, היא לא מקרית. מה אם למעשה מתתי בלילה ההוא באמת, ואיני יודעת? מה אם כעת אני תקועה בכף הקלע? תקועה בין החיים למוות בלי יכולת לבחור צד? כי שכה אחיה, כך ממש זה מרגיש.

אני חיה בלי להרגיש, בלי לאהוב, וגם כשמחבקים או אני מחבקת, או נוגעים או נוגעת, אני לא מרגישה את זה. המוח שלי יודע שזה קורה, אבל הנפש לא מרגישה, וגם הגוף בקושי. אני קהת חושים ורדומה כבר יותר משנה. זה לא יעבור אף פעם. אלו לא חיים וזה גם לא מוות. גרוע מכך ומכך

אסטרואיד יקר,
אסטרואיד חביב,
תפגע ישר ולא מסביב.
אמות בכיף,
אמות בנחת,
אנא שרוף את כולנו בלבה רותחת

ונאמר אמן.