הודעות על פטירתה של

דרך ההתמודדות שלה איתי בשבוע האחרון איכזבה אותי מאד, לא אשקר. פעם, לפני שנים אחדות, זה היה מספיק בשביל שאשבור את כל הכלים. אברח מהבית, אחתוך, אפסיק את הכדורים.

הפעם פשוט לקחתי אוויר ונסעתי לסופ"ש אצל אחותי. המרחק יעשה טוב גם לי וגם לאמא שלי.

היא הייתה צריכה להתמודד השבוע עם לרוץ איתי למרפאות חירום וחדרי מיון, זו כבר הפעם השישית השנה. בכל התקף דלקתי יוצא פעמיים בממוצע ביקור כזה. לא מתוך גחמה, אלא כי רופא המשפחה מכריח אותי ללכת לשם, כאבים בחזה מחייבים בדיקות בבחינת כסת"ח אני מניחה.

אני חושבת שכמה שלא אנסה להסביר לאנשים רובם לא יצליחו להבין על איזה דרגת כאבים אני מדברת. ואני מתמודדת עם מיגרנות די מחורבנות בחיים כך שכאב לא זר לי. אני יודעת שיש אנשים עם צרות רפואיות גדולות בהרבה משלי, אבל מעולם לא הבנתי מה אמור לעודד אותי בידיעה שיש אנשים שסובלים יותר ממני. 

יש נשים שנאנסות וחוטפות מכות מהמשפחה שלהן כל יום במדינות עולם שלישי,

יש בסוריה ילדים בלי רגליים ובלי הורים,

יש עיוורים, חירשים וחולי סרטן.

לא מנחם אותי. בשום הקשר בחיי זה לא מנחם אותי. כשם שכל הצפונבונים המלוקקים שהיו איתי בתיכון עם בגדים יקרים וצרות קטנות מעולם לא עוררו בי קינאה. כמעט להיפך.

על כל פנים אמא שלי הייתי צריכה להתמודד השבוע גם עם דלקת ריאות של סבתא שהחלישה אותה מאד. סבתא גם ככה אחרי שבץ ועם פרקינסון שהולך ומחמיר.

ובתוך כל זה לעבוד ולנהל את הבית.

היא מאז ומתמיד המפרנסת. אבא לא בתמונה. היא באה מהבית הכי פולני שיש שבו לא מראים אהבה ואסור לקטר ואסור לשאוף לפחות משלמות. היא התרככה עם השנים. עשתה את השינוי שלה. ואני מודה שעשיתי לה את המוות בסוף גיל ההתבגרות. לא מרוע, אלא מתוך כאוס נפשי איום ונורא. אמא שלי אמרה לי השבוע ברגע של גילוי לב שלא היה בחיים שלה רגע יותר נורא מאשר היום ההוא שבו היא יצאה מאיכילוב והשאירה אותי שם אחרי שבלעתי כדורים ושתיתי בקבוק ערק והרסתי את עצמי בפעם המי יודע כמה. וכמה שלא אתנצל ואחבק ואנשק אותה ואומר לה כמה שהיא אישה חזקה ומדהימה, לא אפסיק להרגיש אשמה על האופן שבו פגעתי בה.

אני כבר לא כועסת עליה. לא על זה שבתור ילדה אסור היה לי לחבק אותה כי זה הרתיע אותה. לא על כל התקפי הזעם האלימים שאכן היו לה. לא על הפעמים שבהם קראה לי זונה או נרקומנית או אמרה לי נו אז לכי לחתוך.

מאז ומתמיד פחדתי מאנשים שמחליפים פנים בשניה כי כאלה היו שני הוריי. בהתקפי הזעם אני לא מזהה את אמא שלי, הפנים שלה משתנות לגמרי. אבל ככל שהזמן עובר אני קולטת עם כמה דברים היא הייתה צריכה להתמודד לבד. ובתוך כל זה לסיים דוקטורט בהצטיינות ולהגיע להישגים מדהימים ולגדל ארבעה ילדים עם בעיות לא פשוטות בחיים. והיא משתפרת ומתבגרת מיום ליום, גם בגיל מבוגר, וזה לא פחות ממדהים. אני רוצה להאמין שאני עוזרת לה לעשות את השינוי הזה בכך שאני עוזרת לעצמי. אני סולחת לך על הכל ומודה על הכל ולעולם לא תדעי כמה אוהבת אותך וגאה בך.

בתוך כל זה עובר עלי עוד משהו מכביד מ א ד. משהו שאני לא מעזה בכלל לכתוב בבלוג.

בגדול זאת תקופה לא פשוטה אבל יהיה בסדר. זה לא שיש ברירה חוץ מלהמשיך.

הרופא משפחה ראה על סמך הבדיקות דם שיש פגיעה בשריר בגוף שלי ושיש דלקת.

החום עלה לי הכל כאב לי ברמות שאין לי מילים

בעדינות ובחשש אמרתי לאמא שלי שזה מה שאמר הרופא, ניסיתי לסדר שאח שלי יקח אותי אבל היא התעקשה שהיא תקח אותי. כל הדרך ישבתי מכווצת מכאבים ויוצאת מגדרי לא להרגיז אותה כי היא פשוט רתחה שאני חולה עכשיו ואין לה זמן לכלום. 

בבדיקות שם לא ראו כלום בא.ק.ג

אבל הרופא שראה אותי אמר שזה כנראה או עוד התקף של דלקת בקרום הלב, או משהו דומה שפוגע בשריר הלב - ואז זה אופייני שלא תמיד רואים משהו בא.ק.ג.

בדרך חזרה אמא שלי ממשיכה להכחיש באוזניי שאני חולה. בשלב הזה הרגשתי כל-כך רע והכאבים כל-כך התגברו שכבר לא היה אכפת לי מהשטויות שלה והכעסים שלה. באיזשהו שלב בכביש המהיר לא יכולתי יותר לשאת את הבחילה ולא הייתה לי ברירה אלא להקיא לתוך התיק של עצמי. המשכתי להקיא בלילה ופשוט הקאתי מים כי לא ממש יכולתי לאכול היום.

בשניה שסיימתי להקיא התחלתי פשוט לבכות. גם מכאבים, גם מתיסכול, גם מהתגובות של אמא שלי.

ואז היא באה ביציאה: "אם יש לך משהו בלב אני איתך, אם יש לך משהו בראש אז תרוצי את לבד לרופאים כל שני וחמישי".

ואני בהלם שואלת למה את מתכוונת משהו בראש?

והיא אומרת "אני יודעת? יש אנשים דפוקים שנכנס להם לראש שכואב להם ובאמת נהיה להם כואב כי הם מאמינים בזה. אם התחלת גם עם זה - אני לא בעסק".

ואני בשלב הזה בוכה בלי שליטה ואומרת לה - "אבל הרופא אמר שזה מה שיש לי"

והיא אמרה לי "הוא אמר שהוא לא יכול לשלול את זה"

עניתי "אז מה את חושבת שיש לי?"

ענתה "לא יודעת. עובדה שלא ראו כלום באקג"

שאלתי אותה איך היא מסבירה את זה שכואב לי כל-כך? אמרה שריר תפוס. שאלתי איך היא מסבירה את זה שהדופק שלי מאד גבוה כמו שהרופא אמר? אמרה התקף חרדה. שאלתי איך זה שיש לי בבדיקת דם סימן לדלקת חריפה ופגיעה שריר? אמרה זה משהו אחר, סתם איזה שריטה בגוף. ואיך זה שהיו לי שני התקפים מאובחנים של זה וידוע שזה לפעמים נוטה לחזור? אמרה שאני פוחדת שזה יחזור אז מדמיינת.

בכיתי לה שאני לא מאמינה שהיא חושבת שאני אמציא דבר כזה.

היא אמרה שאם זה מה שהבנתי ממנה אני "פשוט פסיכית". שהיא בסך הכל אמרה שאם זה בעיה אמיתית בלב (כמו שאמר הרופא המומחה למען השם) היא איתי, ואם זה שוב בעיה בראש החולה שלי אז לא.

שאלתי אותה מה עוד צריך לקרות כדי שתבין שאני חולה. והיא אמרה לי "יש לך בדיקת אקו בשלישי, נראה".

ועכשיו הגעתי למצב שאני מפחדת שהבדיקות שלי יצאו בסדר.

כשחזרתי הביתה הכאבים התגברו והקאתי עוד ועוד והלכתי לשכב במיטה עם שקית לידי למקרה חירום

שמעתי את אח שלי ואת אמא שלי מדברים ביניהם בחדר ומזכירים את המילים "כן, הדברים האלה מאד קשורים לראש".

אם אנשים סביבך אומרים לך מספיק פעמים שאתה משוגע אתה מתחיל להאמין להם.

וזה מדכא ברמות. כי כבר שנתיים אני עושה שינוי מדהים. לא חותכת, לא פוגעת בעצמי, לא מתפרצת, מתחילה ללמוד. והם מוחקים הכל במחי יד. עושים ממני משוגעת.

אז יש לי חדשות - אם יש לי משהו בלב כמו שהרופא אמר, אני לא אטרח לומר "אמרתי לכם" כי ימצאו גם לזה תירוץ.

אם זה "משהו בראש" כמו שאתם טוענים - אז פשוט נמאס לי להיות בסדר. אם אני כל כך משוגעת אתנהג בהתאם. אחזור לחתוך, לשתות, לעשות סמים. כי אם אין לי משפחה מאחוריי אז פאקינג אין לי כלום. אם אתם לא מעריכים שנתיים של שינוי אז פאק איט.

אני לא יכולה לתאר את תחושת העלבון.

כשאתה מת מכאבים, אתה מקיא, וברקע המשפחה שלך מתלחששת שאתה סתם בהתקף חרדה עם שריר תפוס...

אחרי שבועות של כאב הולך ומתגבר בכתף ובחזה הלכתי למוקד חירום לפני שבוע והם בדקו חפיף ואמר לי הרופא "זה סתם שריר תפוס". כעסתי ואמרתי לו שברור לי שהוא טועה ועוד שבוע אצטרך לחזור. אפילו בדיקת דם לא עשו לי.

במשך השבוע הזה כולם אמרו לי שכולה יש לי שריר תפוס\התקפ חרדה\היפוכנדריה, אמא שלי כבר כעסה ואמרה שאין לה זמן לזה ופשוט הלכה לעבודה בטריקת דלת. הבנתי שלאף אחד לא מתאים שאהיה חולה, שזה מתנגש להם עם הלו"ז, אז הורדתי פרופיל. לקחתי נורפונים בסתר וישנתי כל היום. אני לא יכולה להסביר לכם את רמות הכאב. שהלך והחמיר מיום ליום. 

היום עשיתי בדיקת דם וכמו שחשבתי ואמרתי לכולם - חזרה לי הדלקת בקרום הלב, פעם שלישית השנה, אפילו לא סיימתי את הקולכיצין.

בנוסף אני מרגישה אשמה כי סבתא שלי קיבלה דלקת ריאות ואצלי חשדו לדלקת ריאות לפני חודשיים, אבל כשאמרתי את זה אח שלי צעק עלי שאני מנסה לקחת את תשומת הלב ולהיות הכי מסכנה.

איזה מן בן אדם חושבים שאני.

אני באמת ובתמים לא יכולה שלא לחוש אשמה לגבי סבתא. שאני הדבקתי אותה וכמעט הרגתי אותה.

אני מבינה את הלחץ הרגשי, עם זה שסבתא חלשה מאד, אבל האם זה מוחק את הכאבים העזים שלי? את העובדה שיש לי חום ואני חלשה ובקושי נושמת? זה לא

והשאירו אותי להתמודד עם זה לבד.

סליחה על המירמור

אבל אנשים חסרי אמפתיה

ורק בגלל שיש לי אבחון של התקפי חרדה אף פעם לא מאמינים למילה שלי.

תכף הרופא שלי יתקשר חזרה ויגיד לי מה לעשות. 

אבל רבאק. אחרי כמעט עשור של התקפי חרדה נראה לכם שאני לא יודעת להבדיל בין התקף חרדה לדלקת בלב..?

ברור לי שאם יום אחד אחטוף התקף לב אף אחד לא יטרח לבדוק אותי ואולי אמות ואולי יכתבו על זה בעיתון ואולי לא. כי בגיליון שלי כתוב הפרעת אישיות גבולית אז ברור שאני ממציאה או הוזה או מגזימה. מסתבר שאפילו המחלות שלי הן צומי. פחח.

מסתבר שאסור להיות גם משוגע וגם חולה

ואסור להיות חולה כשמישהו אחר במשפחה חולה

ואסור להיות חולה ביום שישי בלילה כי אח שלי צריך את הרכב כדי לצאת למסיבה (הוא באמת אמר את זה)

ואסור להיות חולה כשלאמא יש מלא עבודה והיא תכף טסה

ואסור להיות חולה כשאחותי צריכה שאשמור על אחיינית שלי

פשוט למות בזמנכם החופשי?