הודעות על פטירתה של

אתמול התחיל איתי בדרך הביתה מהעבודה בחור חמוד בן 30 וקצת, שיער שטני חלק ובייביפייס ומלא כריזמה, מוזיקאי. החלטתי שיאללה הפעם אני זורמת ונותנת לזה צ'אנס. אבל מהרגע שחזרתי הביתה הוא לא הפסיק להתקשר ולהקריפ בהודעות,

ולשאול למה אני לא עונה לו (באותו רגע) ושהוא לא מבין אותי.

חבוב, אמרתי לך שאני עייפה, אמרתי לך שניפגש ביום רביעי.

אתה לא אמור להציק מעבר לזה, אתה לא אמור לשלוח לי הודעה בבוקר ולשאול איך ישנתי, כי זה פשוט מטריד ומוזר.

וזה קורה כל פעם מחדש.

גבר שפגשת לרבע שעה מתנהג כאילו את בת זוג שלו ואמורה לענות לו על אלף הודעות ושיחות ביום.

לא יודעת, אולי אני זאת שלא בסדר, אבל זה פשוט מטריד וממש מוריד לי מכל הקטע הזה של ליצור קשר עם גברים. תכלס אחת הסיבות שזרמתי איתו הייתה שהנחתי שהוא מחפש משהו קליל ונונשלנטי, לא משהו אובססיבי ואינטנסיבי.

אני מתחילה לחשוב שהייתי צריכה להיוולד גבר.

מבחינתי זה חלום להיות מסוגלת לצאת עם גבר, לשבת לשתות לעשן ג'וינט, לצחוק, להזדיין, לעשן סיגריה וללכת ושלא נדבר יותר בחיים אלא אם אני אהיה חרמנית.

זה כנראה קשור לעובדה שאני 4 בסולם קינסי, לפעמים נמשכת לגברים אבל פעם לא מפתחת רגשות. ואל תשאלו אותי 'אז למה את לא מנסה עם בחורות' כי אין לי תשובה. מפחדת להיפגע, מפחדת ממשהו אמיתי, כנראה.

אני אומרת לכם, מתחת להכל אני פשוט גבר דושבאג שובניסט. אני מזמן חושבת ככה.

אני צוחקת ומעבירה נושא

כי האמת היא שאין לי מושג.

זה לא שהמספר עד כדי כך גבוה (אוקי, הוא גם לא נמוך...) אלא שהיה לי כל-כך הרבה סקס שיכור\מסומם\עם אנשים שפגשתי שעה לפני.

היום זה כבר לא קורה כמו פעם, הייתה לי חתיכת התנזרות ארוכה האחרי הפרידה מהאקס כי הייתי צריכה הפסקה מהחיים. וההפסקה התארכה והתארכה.

 הלוואי ויכולתי לחזור להיות כמו שהייתי פעם, להזדיין עם מי שבא לי ואיפה שבא לי בלי לדפוק חשבון על מה חושבים עלי, בלי להרגיש אשמה או מגעילה אחרי זה, בלי חרטות.

אני מנסה לשים את האצבע ולהבין מה השתבש לאורך הדרך, ומהי הנקודה שממנה התחלתי להרגיש רע עם עצמי אחרי כל זיון, ולפעמים גם תוך כדי. ואין לי תשובה ואין לי הסבר - זה פשוט ככה עכשיו.

אני זוכרת שתלי שהייתה פסיכולוגית שלי הסתכלה לתיקרה בהירהור במהלך הפגישה שלנו, ואמרה שאולי אני נימפומנית.

אני לא חושבת שזה נכון, אני חושבת שהיא פשוט לא ידעה איך להגיב להזמנה החוזרת שלי שנזדיין אני והיא.

הלוואי והעולם היה היה קצת פחות שיפוטי וקצת יותר משוחרר וקצת יותר נותן מרווח נשימה.

אני נזכרת באקס שלי ובחברים שלו ממצפה רמון שרק אכלו עוגיות חשיש כל היום, נזכרת באנשים ממסיבות הטבע המחתריות שהצחינו מזיעה וחופש, נזכרת בדיבורים ההזויים שלהם כשהם דלוקים וגם כשלא, ואני באמת לא חושבת שהייתה בזה איזו אמת בכלל. גם שם היה ניסיון נואש להתאים את עצמם למסגרת חברתית מובנית עם חוקים ברורים שכל חריגה מהם לא מתקבלת. אין בכלל בני-אדם שמסוגלים להיות חופשיים באמת

וחוץ מזה נראה לי שמתחילה הלילה מלחמה