אני לוקה בבינוניזם (מלשון בינוניות) זמני ויזום, שמטרתו להשתלב בחברה, ותוצאתו פגיעה (פרמננטית?) באינטילגנציה כמו גם נקיפות מצפון.
תמיד הייתה לי היכולת להתאים את עצמי לסביבה, אם רק הייתי רוצה גם במחיר איבוד האותנטיות, מחיר שעל פי רוב לא הסכמתי לשלם, מה גם שמצאתי את עצמי משתעממת, וכך ביליתי את רוב זמני בתיכון בהתרחקות יזומה. במקום ללכת לבית הספר שוטטתי וטיילתי בכל השכונות הקרובות, עישנתי בשרשרת ושתיתי וודקה.
כשהחלה הפרעת האכילה וויתרתי על הוודקה המשמינה וגם על הטיולים, לא היה לי כוח לעמוד על הרגליים יותר מהמינימום ההכרחי, ואחרי כמה דקות של הליכה הייתי חייבת להתיישב.
איך הגעתי לדבר על זה בכלל. דיברנו על בינוניות?
כן - אני עליתי על הגל והוא ממכר. כשעזבתי את סאמיט הבנתי שההתנהוגיות שלי שבסאמיט התקבלו בהבנה (אפילו אם חלקית) בחוץ מעוררות רתיעה עזה. בעל כורחי למדתי לזייף שפיות, לזייף חיוך, חבל לכם על הזמן, היום אני יכולה לחייך בהזמנה חיוך מקסים.
ופתאום כולם רוצים בקרבתי, ואני מוכרת את נשמתי לשטן בשביל הרגשה שאני רצויה.
נמאס לי, אבל עכשיו לוותר על כל האהבה..? שיטחית וקיצונית ככל שתהיה, לפחות זה...
משהו. -הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
But they all do sort of the same thing, and that is rearrange what you thought was real, and... umm... they remind you of the beauty of very simple things. You forget, because you're so busy going from A to Z, that there's... umm... 24 letters in between...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה