הודעות על פטירתה של

נראה טוב

סקסי מתמיד

מצא לעצמו בחורה יפה, ציירת

קצת דומה לי רק יותר רזה

למד כמה מניירות חדשות כשהוא על הבמה עם החשמלית, 

כולם מוחאים כפיים בהתלהבות והוא מבסוט

יופי לו. יופי לא

אני כמעט מתגעגעת ליום שהוא קפץ בגללי מהמרפסת

עכשיו זו אני שכמעט קופצת בגללו

אבל לא באמת

עייפתי מהמשחק הזה

כולם מסתדרים בעולם ואני לא

ואין לי כוח שיהיה לי אכפת מזה

אז החלטתי שלא אכפת לי מכלום

הדבר היחידי שיציל אותי זה אם אצליח להפסיק לאכול

החיים שלי בקיפאון כבר שנתיים.

עוד חודש וקצת אני מתחילה בלימודים. קולנוע.

לא יכול להיות שזה לא יפתור לי את הצרות, לא יכול להיות. חלומות על ג'וני בדשא והתאהבויות חדשות...

אם גם זה לא ימיס את הקיפאון, אני זורקת זין ענק וחוזרת לשטויות של פעם וגרוע מכך. אם לא אהנה בלימודים או לא אעמוד בזה או שלא יצא לי לפגוש חברים, אני אשבר סופית. אני תולה בזה כל התקוות שלי. כולן. אחרי שנים של אפס פעילות, בייביסיטר פה, אשפוז שם, זאת ההזדמנות שלי להפוך את החיים שלי ב-180 מעלות. ואם זה לא יעבוד, אני אברח מכאן ואוכל מלא מלא סמים ואני אתחיל להסניף ולהזריק ולא אכפת לי מה עד שאני אמות.

זאת התקווה האחרונה

לחיות או למות.

אחת ולתמיד.

נמאס לי מהחיים. אני מנותקת מכדי שאהיה בדיכאון. מנותקת מכדי שאהיה מאושרת. מנותקת מכדי לחיות. הכל דיסוסיאציה אחת ארוכה בלי הפסקות. אני זומבי מהלך על שתיים. לא מרגישה כלום. לא זוכרת כלום. אין לי תחושת זמן. כלום, כלום. זה לא חיים. זה יותר גרוע מהמוות. התעייפתי כל כך. ואני רק בת 25. 

פעם כשהייתי נפגעת ממישהו או ממשהו בחיים האלה הייתי פוגעת בעצמי. אני לא יודעת מאיפה הבאתי את הלוגיקה הזאת שדם וכאב פיזי יעלימו כאבים אחרים, רגשיים. אני מניחה שהברדק הפיזי שכרוך בלראות את הבשר שלך או בלהתגלגל שוב ושוב לבית חולים הוא כאין וכאפס לעומת הכאב הרגשי, זה קל יותר, ואכן זה הצליח לטשטש את הכאב הרגשי לכמה רגעים. אבל בסוף הכאב המקורי חוזר בתוספת צלקות, בתוספת זעם וגועל ותסכול עצמי וסביבתי. ומתישהו הפסקתי עם זה. מתישהו נמאס לי לפנטז על המוות ועל הדם והבנתי שאפשר גם לפנטז על חיים. היום כשמשהו רע קורה אני לא פוגעת בעצמי. אני גם לא אטען שאני רצה ומדלגת בשדות פרחים ושהכל נפלא. משהו כזה באמצע, שנקרא החיים. אני עוטפת את עצמי בדיסוסאציה שמגנה עלי מהכל ומאפשרת לי לדחוק דברים הצידה עד שיגיע רגע שבו יהיו לי הכוחות הנפשיים להתמודד עם מה שזה לא יהיה.
אני מרחיקה את עצמי מבני אדם, את הרגשות שנותרו לי שומרת לבעלי חיים, כי הם לא פגעו בי ולא יפגעו לעולם, כי אין בהם גרם רוע. ככה עשיתי עם סשה, החתול שמצאתי אתמול בגינה. חזרתי עכשיו מהוטירנר בלעדיו. סשה נשאר שם. עשו לו צילום, יש לו שבר ברגל והכף מרוסקת. הוטירנרית רוצה שיגיע מומחה ויעריך את המצב. אולי יהיה אפשר לטפל בזה, אולי יהיה צריך לכרות את הרגל.
אני יודעת שאם לא הייתי אוספת אותו אתמול הוא לא היה מחזיק עוד הרבה בחוץ. כזה רזה וחלש ומתוק ופייטר אמיץ. אני לא יכולה לאמץ אותו מסיבות שאינן תלויות בי וזה מעציב אותי. כשאדע מה מצבו אהפוך עולמות בתקווה למצוא לו בית. עד אז אני נשארת עם עצב. על סשה, על הכלב העיוור-חירש שהיה שם, שאיזה חלאה אנושית זרקה לפח, ואנשים טובים חילצו אותו משם. עם עצב על הכל. ועם יכולת מאד מוגבלת לעזור. 
ואני נזכרת בסרט שראיתי שלשום, שהראו בו אישה מבוגרת שניסתה לשים קץ לחייה. וקרה לה הדבר הזה שרוב האובדניים לא מעלים בדעתם שיכול לקרות: היא נשארה בחיים. כולה הייתה מרוסקת, עצמות שבורות, המעיים שלה התפוצצו. לפי אופי הפציעות אני מניחה שהיא ניסתה לקפוץ. הראו אותה שוכבת שם עם צינור בגרון ולא יכולה לדבר. ואחר-כך בלי צינור על כיסא גלגלים. היא נשארה נכה. היא תצטרך ללמוד להכניס לעצמה קטטר. ולחיות במציאות חדשה מחורבנת עוד הרבה יותר מקודם.
אני מניחה שלא סתם קשה לאנשים להרוג את עצמם. אני מניחה שאם יש איזו ישות עליונה, היא באמת לא רוצה שנגמור לעצמנו את החיים. היא רוצה שנלמד לחיות עם העצב הזה. ושנלמד לנסות להקל מעט על העצב של אחרים.

סשה: