"פגשתי אותו בשנה שעברה.
היום ההוא היה אפרורי ומעונן.
עלי שלכת התעופפו ברוח הקלה, באוויר הסתיו - שכמעט הופך לחורף - הקריר והצלול.
אני ישבתי על הדשא הלח שבחורשה. אוזניות נעוצות באוזני והשיר מתנגן.
אני עיינתי בספר ההיסטוריה שקיבלתי אמש מאמי. היא רוצה שאמשיך ללמוד.
***
'זה לא יקרה!' אמרתי לה. 'לפחות לא היסטוריה'..
הסיפורים כאן כל כך לא מעניינים. מה אכפת לי איך נפוליאון מת, וממה?
'את אף פעם לא אהבת היסטוריה. זו ההזדמנות שלך!' היא אמרה.
'אני תמיד נכשלת במקצוע הזה! הסיפורים ממש משעממים, ואלה אנשים שכבר מתו..!' עניתי לה.
'אני בטוחה שברגע שתתאמצי ותנסי להצליח ולהתעניין, הסיפורים כאן ייראו לך מקסימים!'
'לא יקרה. אמרתי לך. לא יקרה. שום דבר לא יכול לעזור..'
'את עוד תראי. דיברתי עם מישהי שתהיה לך למורה פרטית. אתן תתחילו ללמוד בשבוע הבא. בינתיים אני מצפה ממך לפחות לעיין בספר הזה.'
היא הניחה ספר חום, עבה ומעט מאובק על השולחן.
הספר לא היה חדש והרגשתי כמו באחד מסיפורי הפנטזיה שאחותי קוראת עליהם.
פניה התעצבו מעט. 'את מבינה שאני עושה את זה לטובתך בלבד, נכון?' היא הבהירה לי.
'כן..' עניתי. אני לא אוהבת לגרום לאמא שלי להתאכז או להרגיש עצובה.
חיבקתי אותה בכוח והלכתי לישון.
***
הייתי כאן בשעת בוקר מוקדמת. אני אוהבת את השקט מסביב ואת קול הציפורים.
הייתי רגילה להיות כאן כל בוקר, לבד. בכל זאת- רוב האנשים הנורמלים ישנים בשעה 6 בבוקר....
לפתע, ראיתי אותו. הוא התהלך לעברי והוא נראה כאילו עבר עליו משהו.... אולי ריב עם ההורים?
הוא פנה אליי.
& & & & & &
התחלתי לכתוב את הסיפור הזה.
אני לא יודעת איך אקרא לו. אדע זאת כשאסיים.
רוצים המשך??
נ.ב. אתם בהחלט מוזמנים להגיב! *אני מקבלת גם ביקורת רעה\ בונה (תלוי איך תחליטו לקרוא לזה 
).
^^תפיצו את הבלוג בין חברים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
