היער כל כך יפה בעונה זו של השנה.
באביב הוא מתעורר לחיים. העצים ירוקים שוב. השדות מתכסים בפרחים מכל הסוגים והגוונים עד שהם נראים כמו ציור שציירו ילדים עם צבעים. החיות מתעוררות. הציפורים לא מפסיקות לצייץ. עדרי איילים מתרוצצים באחו הפורה. עדרים גדולים של סוסי פרא חוזרים מנדודיהם אל ארץ מולדתם ואיתם הסייחים החדשים שמתחרים אחד בשני, מי הכי מהיר. הארנבים מדלגים בעליזות בין השיחים - גושי פרווה חמודים ומהלכים שכמותם..
אם תקשיבו היטב - היער יגלה לכם את כל סודותיו. איפה ציפור בונה את קנה. איפה הסנאים מחביאים את מזונם. איפה המאורה של הארנבונים הקטנים. זה מה שאני ותום עושים תמיד. מקשיבים.
כך בעצם הכרנו. הוא טייל ביער מגיל צעיר. אני נכנסתי אל תוך היער בפעם הראשונה בגיל עשר, בערך. הייתי מוקסמת מהיופי שלו - אף על פי שהיה אז חורף והכל היה מכוסה בשכבה עבה ולבנה. נתקלתי בו בטעות כשהוא ניסה לתפוס ארנב. כשהוא הסביר לי את זה צחקתי.
"אי אפשר לתפוס ארנב," אמרתי לו.
"ניסית פעם?" הוא שאל והרים גבה בהתרסה.
"לא, אבל הם מהירים מדי. אתה לא רואה בעצמך?"
"בשביל זה יש רשתות, קלרה,"
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" שאלתי והתחלתי לחשוד.
"אני איתך בכיתה," הוא הסמיק קצת. אחרי מחשבה נזכרתי שהוא לומד איתי מכיתה א'. מאז התחלתי לשים לב לילד שישב בקצה של הכיתה, עם השיער הבלונדיני והעיניים החומות, עם גומות החן שהופיעו על פניו בכל פעם שחייך, והחיוך שלו..
בכל פעם שמבטינו הצטלבו הוא מיהר להסיט את מבטו, אבל בכל פעם נתן למבטו לשהות קצת עליי לפני שהסיט אותו. נפגשנו עוד כמה פעמים ביער, עד שהפכנו מפגשים כאלה לדבר קבוע. הוא לימד אותי להקשיב. להכיר את היער ואת דרכי החיות. לחקות את קריאות הציפורים ולזהות עקבות. דברנו, הכרנו אחד את השני, צחקנו, מצאנו תחומי עניין ומאז יכולנו לדבר שעות. בסוף הוא הצליח לתפוס ארנבים. אבל הוא תמיד שחרר אותם ואף פעם לא פגע בהם לרעה.
עכשיו מגיע יום ההולדת השש עשרה שלי, באביב.
אנחנו הולכים ביער אל הנחל שלנו. מתיישבים על הסלעים. תום קוטף לי זר פרחים ומכין ממנו כתר. הוא מניח אותו בעדינות על שיערותיי האדמוניות.
"שזה יתאים לשמלה, ותזכרי - היום את הנסיכה," הוא אומר.
אני מגחכת. העלים הירוקים אכן תואמים לשמלה הירוקה, ולעיניי הירוקות.
"הטיול היה מקסים, תודה. לא ידעתי בכלל שהחלק הזה ביער קיים. אני מניחה שאני לא מכירה אותו כל כך טוב כמו שחשבתי," אני אומרת.
"זה לא שאת לא מכירה אותו, זה שאת מכירה אותו פחות זמן ממני. אני מטייל בו כבר עשר שנים. אני מכיר כל אבן קטנה שנמצאת בו," הוא משוויץ. אני תוקעת בו מרפק וצוחקת.
"הכנתי לך מתנה," הוא אומר.
"באמת? איפה היא?"
"תעצמי עיניים," הוא אומר.
אני עוצמת את עייני ולמשך כמה רגעים מקשיבה לקולות הציפורים ביער. עד שאני חשה בשפתיו מוצמדות לשפתיי. לפתע כל הציפורים השתתקו. אני לא טורחת לפקוח עיניים. אני כורכת את ידיי סביב צווארו של טום. לנשיקה יש את ההרגשה הזאת, שאני מרגישה רק ביער. קסום, מדהים, ייחודי, יפייפה, נפלא. ואז אני קולטת שזה לא היער שהוא קסום, מדהים, ייחודי, יפייפה ונפלא, אלא תום. בלי תום, היער לא יהיה אותו הדבר. במשך כל השנים האלה אהבתי לא את היער עצמו, אלא להיות ביער עם תום. במקום שאף אחד לא שופט אותנו, במקום שאנחנו יכולים להיות אמיתיים. הרגשה של חמימות מציפה אותי. הפרפרים משתוללים לי בבטן. נשיקה של 6 שנים נדחסה פה. לבסוף תום מתנתק ממני בעדינות ולוחש, "יום הולדת שמח."
אני מחייכת קלושות ומושכת אותו מעליי, נחושה להצמיד את שפתיו לשפתיי שלי לנצח.
סיפור לא דכאוני, לשם שינוי XD
אתחיל סיפור בהמשכים (כבר עובדת על כמה אפשרויות) כשיהיה לי קהל קוראים 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקיילר