ישבתי על הספה בסלון, מכורבל בשמיכה עבה וחמה. אפילו בתוך הבית הבל פי הפך לערפל לבן שמתפוגג לאחר שניות אחדות. היא, לעומתי, הייתה לבושה רק בחולצתה ובמכנסי הג'ינס שלה. היא ישבה על אדן החלון, והביטה בגשם כמו מהופנטת.
"לא קר לך?" אני שואל אותה.
"קר לי," היא עונה לי. "תמיד קר לי."
אני מתבונן בצריף הרעוע שאנחנו נמצאים בו. בסרטים, בריחות ממרדף נראות מלאות באדרנלין, אקשן, ורובים. ובסוף הכל מסתדר לטובה. הכל נכון, חוץ מהסוף. רובים, אקשן ואדרנלין. חלומו של כל ילד קטן, והסיוט הכי גדול שלי. במשך שנה אני ולורי בורחים. אנחנו לא בטוחים ממי. לפני שנה היינו תלמידים רגילים בתיכון, בעיירה קטנה שכוחת אל. עכשיו הפרצוף שלנו דבוק לכל לוח מודעות בארצינו. איך הגענו למצב הזה?
"ג'ון?" היא לוחשת לי, עדיין לא מסיטה מבט מהגשם.
"כן?" אני שואל.
"בוא נצא לגשם."
"אני שונא גשם."
"ואם אני אבקש יפה?"
"אני אקשור את עצמי לספה בשרשראות ברזל."
"בבקשה!" היא ניגשת אל הספה בתחנונים. היא מציקה לי בלי סוף, כך שברור לי שהיא לא תפסיק אם לא אסכים ותינטור לי טינה לנצח.
"טוב נו," אני נאנח. "קצת גשם לא הרג אף אחד."
"יש!" היא צוהלת וגוררת אותי מהספה. אני נרעד כשהיא פותחת את הדלת ונותנת לקור מקפיא העצמות להיכנס.
"בספירה לשלוש," היא אומרת לי.
"לורי..." אני מתחרט.
"אחת," היא לוחשת ונועצת בי מבט מלחיץ.
"שתיים," אני אומר באי רצון.
"שלוש!" היא גוררת אותי אל הגשם וצוחקת צחוק אמיתי. בהתחלה אני עומד כמו בול עץ, לא שם לב לשום דבר חוץ מהקור המשתק. אני שונא גשם.
"תרקוד איתי, ג'וני!" היא חופנת אלת ידיי בידיה עם חיוך בוהק, המים נוטפים ממנה והלאה.
"אל תקראי לי ג'וני!" אני מנסה לשאוג מעל לרעש הטיפות הנופלות. ברק מכה פה ושם ואני רוקד בתנועות מתוחות, בטוח שהברק ייפגע בי.
"אתה לא כיפי היום," היא אומרת בילדותיות.
אני נושף בבוז ומסתכל עלייה רוקדת בגשם. לפתע אני נרגע למראה תנועותיה החינניות. הריקוד שלה עדין ומטופש, אבל יפיפה. לבסוף היא מוותרת על הריקוד ועומדת ישר, מבטה מופנה לשמיים וידיה פרושות לצדדים כאומרות:
"החיים יפים. העולם יפה. תחייך."
והיא אכן מחייכת. ואז אני קולט שאני לא רוצה שהיא תפסיק לחייך לעולמים. אני שוכח מהכל חוץ ממנה. מאלה שרודפים אחרינו. מהבית. מהעתיד. מהסכנות.
אני ניגש אליה, ולפתע לא שם לב לקור המקפיא, אלא רק לתחושה החמימה שמתפשטת בגופי. לפני שהיא מספיקה לפקוח עיניים אני כבר עומד מולה.
"לורי..." אני ממלמל.
"אתה עדיין שונא את הגשם?" היא שואלת, ואני קרוב אליה מספיק כדי להרגיש את נשימתה החמימה על עורי.
"כן," אני מהנהן. היא מפתיעה אותי כשהיא כורכת את זרועותיה סביבי, בחיוך מבוייש.
"תנשק אותי כבר," היא לוחשת ומסמיקה.
"אני אוהב אותך," ואני מצמיד את שפתיי לשפתיה בעדינות. הנשיקה נמשכת זמן רב מכדי לספור. כשאנחנו מתנתקים אנחנו זוהרים ומחייכים.
ואז אנחנו שומעים את ההזעקה. והיא מזילה דמעה. אבל אני לא מוכן לוותר, אז אני אוחז בידה.
ואנחנו רצים.
שלוםם (:
אין לי מה להגיד פה.
כן.
מבחן במתמטיקה מחר 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקיילר