לא הופתעתי לגלות שמכוון אליי אקדח, כשהתעוררתי. מצמצתי כמה פעמים באגביות, נאנחתי וקמתי באיטיות מהמיטה. לא הופתעתי לגלות שמיי מכוונת אליי אותו. מבטה היה נוקשה. ידה הימנית, שאחזה באקדח, הייתה יציבה. שיערה האדום והקצר היה אסוף בקוקו גבוהה, שלא ממש החזיק את שיערה. היא לבשה גופייה כתומה ומכנסונים שחורים עם קשר פרפר. נשמעת חמודה?
טוב, היא ממש לא. השותפה הישנה שלי. היחידה שמבינה אותי. היחידה שיכולה לסבול את האופי שלי. היחידה שבאמת מסוגלת להרוג אותי. מיי חזקה, לא כמו שאר העלובים שמנסים לתפוס אותי.
עינייה הכחולות נצצו. הם תמיד נוצצות....
עמדנו בשקט במשך כמה דקות, ואז הסתערתי עליה. כמובן, לא היה לי סיכוי לנצח - אבל שווה לנסות, לא? לבסוף מצאתי את עצמי מוטח בקיר, ברצפה, עם אף מדמם, שרוע מתחת למיי שישבה עליי כדי שלא אקום.
"זה היה טיפשי," היא אמרה בקול שלה. הקול היפה שלה..? לא, הקול העמוק והקשה שלה.
"טוב, כבר סיכמנו שאני אדם טיפש. עכשיו אני גם נידון להורג. משהו חדש?" אני שואל. היא פשוט שתקה.
"למה את לא יורה בי?" שאלתי. היא נאנחה וקמה מעליי. היא התיישבה על המיטה וטמנה את ראשה בין כפות ידיה. התיישבתי בגבי אל מול הקיר והעוותי את פניי כששמתי לב לכאב באפי.
"את תצטרכי לעשות את זה מתישהו," אמרתי.
"אני לא יכולה אידיוט," עכשיו המסכה שלה ירדה. היא כבר לא הייתה יציבה.
"מיי, תקשיבי לי -"
"לא", היא מייבבת.
"כן. את חייבת," אמרתי את זה בביטחון רב יותר משאני מרגיש.
היא התחילה למחות וכך המשכנו להתווכח עד שנישקתי אותה. כן, אני יודע, אבל בכל זאת נישקתי אותה. נשיקה ראשונה בגיל 25, מגניב אה?
"עכשיו, את מוכנה להרוג אותי?" לחשתי, עדיין קרוב כל כך אל שפתייה, בעלות הטעם המתכתי. הרגשתי דחף עז פשוט לגרור אותה למיטה ולחבק אותה, לעולם לא לעזוב. אבל ידעתי שהיא לעולם לא תסלח לעצמה על זה. היא הנהנה ודמעות ירדו מלחייה. היא לא ממש בכתה, הם פשוט יצאו מעינייה וזלגו הלאה. ככה נראים אנשים שבוכים? מיי הרי לעולם לא בוכה...
היא נשקה אותי נשיקה חפוזה, עדינה, רכה.
"היית שותף טוב," היא אמרה חלושות. הנהנתי והענקתי לה חיוך. עד לאיזו רמה אדם צריך להגיע, כמה פתטי הוא צריך להיות כדי להתחנן למותו? כדי לייחל לסיום חייו? ידעתי שמיי לא תירה בי אם לא אשכנע אותה. אם היא לא תירה בי... אם לא תעשה את משימתה, היא לא תוכל להראות את פניה שוב. היא תצטרך להיות במנוסה. כמוני.
הרעיון עולה בי בשנייה האחרונה.
במנוסה איתי. אף אחד לא ייתפוס אותנו. אני נושם אוויר כדי לעצור אותה (היא דורכת את הניצרה).
בום.
(אני מת?)
(אני מת?)
(אין אור כשמתים.)
(מאוחר מידי.)
(אני מת? מאוחר מידי?)
(אני מת.)
כתבתי את הקטע הזה אחרי שראיתי את 'היוקרה' (וואו! פשוט וואו! מיכלים מלאים באנג'יירים מתים! חחחח אלוהים אדירים... היה לו תאום או שזה היה שיבוט?), ותהיתי לעצמי... מה אדם חושב שהוא מת? תיארתי לעצמי שהוא פשוט בהלם. אז...
בום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקיילר