שמתי לב שהרבה לא תלו דגלים השנה. זה המינימום של לחגוג יום הולגת למדינה בעיני.

זה מטריף אותי, כולם חוגגים עצמאות אבל לא באמת. 

כולם חוגגים כי זאת הזדמנות לחגיגה. לא כי באמת אכפת למישהו מה עומד מאחורי החגיגה הזאת.

אולי אני מגזימה עם המשמעות שאני נותנת לכל דבר?

אולי אני צריכה להקליל ולא לנבור בהכל ובכולם?

הימים האלה תמיד קשים לי.. התקופה הזאת בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה''ל והמעבר החד הזה לערב יום העצמאות.

אני כל שנה חוטפת מזה סיבוב.

כן, כולם כל כך כואבים אבל בערב הם כבר עושים על האש (שרק לפני שבוע לעל האש הייתה קונוטציה כל כך שלילית) ושותים והולכים למסיבה וחוגגים.. איפה היגון הנוראי ואיך במרווח של כמה דקות הוא נעלם עכשיו!?!

אני פשוט לא מצליחה לקבל את זה.. כבר שנים אני תוהה..

איך אפשר להיות כואבים באמת ואחר כך לצאת ולהנות כאילו לא חשבנו ביומיים האחרונים על כל הילדים שלנצח ישארו ילדים.

חבר שלי כועס עליי כי אני לא מצטרפת אליו ולחברים שלו.. כן, יש לי חבר, כבר 7 חודשים, והוא מקסים ומהמם ודביל בדיוק במידה הנכונה.. ואני מנסה לרצות אותו ואני מנסה להיות תמיד בסדר ולא לקלקל.

אז הוא יצא עם חברים שלו לעיר בה אני גרה, התקשר לראות אם אני באה ואמרתי לו שלא. אני אתחרט על זה מחר כשאצטרך להתחנן שיסלח לי ושיעביר את זה הלאה.

אבל ככה אני, קשה לי להמשיך כאילו כלום כשבעצם אני כואבת מבפנים באמת.

כל היום אני שומעת את הצפירה בראש שלי..

כל היום הזה אני פחות כואבת את כאב החיילים עצמם, אני יותר כואבת את כאב המשפחות.

הם מתו וכל יום מחדש המשפחות והמכרים חיים את זה. במיוחד היום.

חושבים על מה היה אם, מנסים לנחש מה הם היו הולכים ללמוד, בטח כבר היו אנשים עשירים כי היה להם חוש כזה, תמיד ידעו להסתדר.

אולי כבר היו מתחתנים, כמה ילדים יכלו להיות להם עד היום, כל הדברים שרצו לעשות ולא זכו להם.

ההגדרה שלהם "חללי צה''ל" היא כל כך מדוייקת. 

כשאני חושבת עליהם ועל המשפחות שלהם אני מרגישה את זה, את החלל הענק הזה שנפער לי בחזה ומקשה עליי לנשום.

חלל שאצל כולם באורח פלא פשוט נעלם כשיורד הערב ומתחילים הזיקוקים וההופעות החינמיות. 

ואני, אני לא יכולה להתנער מזה כל כך מהר.. 

לא מכירה מקרוב ומקווה שלעולם לא אכיר, 

ועדיין.... כואבת כאב בלתי נתפס רק מהמחשבה על המרגש של אלו שהכירו ואיבדו.

אנחנו מתנחמים באמרה של "במותם ציוו לנו חיים" ויוצאים לחגוג..

ולי מרגיש לי שהחגיגות האלו הן על הלב של המשפחות.

חסרים ימים להנות בהם? למה זה צריך להיות כל כך צמוד? היום הזה מאבד מהערך שלו ככה.

בצעירותי בתיכון היו כאלה שלא באו לטקס כי הם היו צריכים להספיק לעשות סידורים לחגיגות של הערב.

צריך לקנות אלכוהול ובשר וחנויות נסגרות מוקדם.

ובמותם ציוו לנו חיים,

והחיים כנראה זה לחגוג, להשתכר ולאכול בשר מת ושרוף.

הייתי רוצה להגיד ש'אני לא שופטת וכל אחד מתמודד וחי בדרכו שלו'

אבל אני כן שופטת, מאוד שופטת אפילו.

הלוואי והיום הזה לא היה כל כך שמח. הלוואי והיו מפרידים את הימים האלה למען הכבוד של אותן משפחות שאיבדו. 

ולמעני, שלא יכולה לחגוג את היום הזה וגם בכלל לא רוצה, אולי אני המוזרה שלא מרגישה מאושרת,

ולא רואה שום סיבה לחגוג יומהולדת למדינה בסמיכות הזאת למרות שעל דמם היא מושתתת ושבמותם באמת ציוו לנו מדינה וחיים.

אז אני מציינת את יום העצמאות בדרכי שלי..בדרך שבעיני היא מכבדת את המדינה, החללים והמשפחות.

שמתי דגל באוטו.