Dust in the wind

היא כל הזמן הייתה מקלפת את עצמה על המיטה שלי.

ביקשתי ממנה אולי כבר מיליון פעם להפסיק, אני כל כך שונאת חתיכות של בני אדם מפוזרות על הסדין שלי..זה מרגיש לי כל כך לא היגייני.

היא כאילו אף פעם לא הפסיקה להתקלף. זה לא שהיא בילתה הרבה זמן בשמש או חס וחלילה חשבה שהיא קלמנטינה כמו הנרקומנית ההיא שסיפרו עליה בבית ספר. היא הייתה מקלפת מעצמה שכבות של כל הדברים האלה שכל כך פחדה להיות.. כל פעם הייתה מקלפת מעצמה שכבה חדשה ותמיד על המיטה שלי!. אני חושבת שזה כל כך אגואיסטי ומגעיל..אני אף פעם לא באה ומקיאה את הצרות שלי על המיטה שלה ובכלל אני מעדיפה שתעבור לחדר אחר..

הייסורים העצמיים שלה לא עושים לי טוב לאלרגיות.

בפעם הבאה שאני תופסת אותה על המיטה שלי, אני אדאג לקלף אותה מהחיים שלי אחת ולתמיד, מספיק השותפה הקודמת שהייתה בוכה לי את הבדידות המלוחה שלה על הכרית..הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי לגור לבד בעיר המסריחה הזאת.