חודשיים מאז ההודעה ההיא היית צריך להופיע מול הפרצוף שלי ודווקא במקום עם מיליון אנשים. אם רק הייתה לי דקה לבד איתך,דקה אחת, אתה יודע מה? גם 5 שניות היו מספיקות לי כי כל מה שרציתי באותו רגע זה לשבור לך את האף עם האגרוף שלי.
זוכרת איך התקרבת ותקעתי בך את המבט הזה שלא מבין, זוכרת שנישקת אותי בלחי ואני רק חשבתי איך הסיטואציה הזאת יכולה להיות גרועה יותר. אפילו מילה לא החלפנו, הבובות פלסטיק הזאת שאתה סוחב איתך כבר ארבע שנים דפקה לך את השכל.
כל בוקר היא קושרת אותך לחוטים האלה ובום! אתה המריונטה הקטנה שלה. ידעתי שאסור לי לשחק עם בובות שלא שלי כי החוטים נקרעו לי בפרצוף. אתה היית הבובה האהובה עליי ועכשיו אני לא יכולה להסתכל עליך אפילו.
הלוואי שתגיד לי מה לעשות, שתקשור אותי לחוטים ותשחק בי כאילו אני הבובה שלך. שאני לא אצטרך להחליט החלטות וכשמישהו אחר יבוא לשחק איתי למרות שאני לא הבובה שלו, אתה תיתן לו למשוך את החוטים עד שייקרעו לו בפרצוף.
אתה כל כך אוהב את המשחקים האלה..לפעמים נדמה לי שזה הדבר היחיד שמשאיר אותך עם טעם בחיים.
הלוואי שהייתי המריונטה שלך..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
