Dust in the wind

אני נכנס למעלית, לוחץ על הכפתור השביעי.

רעידות קלות, המעלית מתחילה לנוע כלפי מעלה, אני אוחז בידית שצמודה למראה ולוקח כמה נשימות עמוקות. המסך מראה ״קומה 2״, לוקח עוד כמה נשימות, מעביר יד על הראש שלי רק כדי לבדוק שהוא עדיין במקום.  אם המעלית תיתקע, החמצן שיש פה לא יספיק גם לי וגם לשכנה מקומה 5, הזאת המתולתלת עם העיניים הגדולות שכרגע מסדרת את השיער שלה מול המראה. החמצן הזה לא יספיק לשנינו, אולי ל5 דקות. 

כשהמעלית תיתקע אני אקפוץ על המעקה שצמוד למראה, אני אנסה להזיז את האריחים שעל התקרה ולזחול דרך שמה החוצה. אני מסתכל למעלה, התקרה של המעלית גבוהה מדי, נכנס לפניקה קלה, נרגע ונזכר בסיפור על האלה שנתקעו כמה ימים במעלית בניו יורק, הם מתו מרעב. קובע עם עצמי שאם המעלית תיתקע אני אצטרך לדאוג לעצמי, להפסיק להיות כזה מוסרי, הראשון שמשלם לועד הבית, זה שנותן לכולם לעקוף אותו בתור. אני אפסיק להיות פראייר, אם המעלית תיתקע אני אחנוק את השכנה מקומה 5 ואצטרך להתקיים מהבשר שלה. אני שומט את הידיים באיטיות מהמעקה, המסך מעליי מראה ״קומה 4״, הידיים קופצות לי בתנועה לא רצונית לכיוון הצוואר שלה, המעלית נפתחת בקומה חמישית, השכנה המתולתלת יוצאת לה בלב שלם, בלי לדעת בכלל שאם המעלית הייתה נתקעת היא כבר הייתה שוכבת מחוסרת הכרה על הרצפה.

בפעם הבאה אני חושב שאני אעלה במדרגות...

אז הוא לקח את הגלשן הדפוק שלו ויצא לים כי הוא ״גולש״ עכשיו. הוא הגיע לחוף מתחת לבניין שלנו, העיף ממנו את הכפכפים וסגר את הזיפר של הבגד ים שלו והתחיל לחתור ולחתור. לחתור בשיא הכוח, לחתור לגלים הכי פרועים. הבעיה היחידה הייתה שהים היה ממש שקט עכשיו, אז איך מוצאים את הגלים? נכנסים עמוק יותר. 

הוא כבר הגיע ללב של הים, מוקף בכלום, לא שחפים ולא גלים מסביבו- רק משיכה בתנועות סיבוביות. הוא נסחף, הים התחיל לינוק אותו לתוכו ובו זמנית לירוק את הגלשן החוצה וכשהוא ניסה לחתור ולצאת משם הוא רק נבלע עמוק יותר.

ואני יצאתי לפני דקה מהאמבטיה שעשיתי לעצמי וכשהוצאתי את הפקק מתחתית האמבטיה תוך 3 דקות כל המים והסבון נסחפו במערבולת לעמקי הביוב. נשאבו במהירות בקול יניקה כזה ונעלמו.

וממנו לא שמעתי אולי כבר שלושה או ארבעה ימים ואתמול בשתיים בלילה מישהו דפק בדלת ושאל אם איבדנו גלשן

יש אצלי בארון אנשים שתלויים על קולבים.

הם בחיים לא יצליחו לעמוד בזכות עצמם אז הם צריכים שאני אלבש אותם כל בוקר מחדש..

ברגעים היפים שלי הם עליי,

כשקשה לי הם מעדיפים לחזור להיתלות בארון.

ולפעמים כשאין לי כוח לסדר אותם על הקולבים, אז אני זורקת אותם על הרצפה.

הם נערמים בערימות כאלה גדולות שלפעמים מרוב שאני מתרגלת לדרוך עליהם, אני כבר שוכחת מה הצבע של הרצפה שמתחתם.

האנשים שתלויים על קולבים בארון שלי מדברים עליי כשהדלתות סגורות והם חושבים שאני לא שומעת. ואני אף פעם לא אומרת כלום, אין לי זמן להתעסק בזה כי אני בכלל תקועה בארון אחר ומחכה שילבשו אותי..