Dust in the wind

הילדים בשכונה היו מתכנסים בסופי שבוע עם הזכוכיות מגדלת שלהם והיו יושבים איזה יומיים רצופים ושורפים נמלים ואחרי זה דורכים עליהן, גם אותי לפעמים היו שמים מתחת לזכוכית מגדלת שלהם ומשם קיבלתי את כל הכוויות האלה.

אומרים שאם שמים מראה מול הקרן שיוצאת דרך הזכוכית מגדלת ומכוונים אותה נכון אז מי שמחזיק אותה חוטף את הכוויות. ביום שבת לפני שבועיים הבאתי את המראה הקטנה מהחדר וירדתי לגינה, כשהם התחילו לשרוף אותי ואת הנמלים פתחתי אותה וכיוונתי עליהם. כשהם קיבלו את הכוויות הראשונות והתחילו לקפץ הרגשתי הקלה, כשהם ממש התחילו לעלות באש לא הפסקתי לצחוק. הם נראו כל כך טיפשיים, חיפשו לאן לברוח ולא מצאו, לא הבינו שאם רק יעזבו את זכוכית המגדלת הכל ייגמר.

כשכל מה שנשאר מהם היה אפר אספתי את כולו בערימה והתחלתי לדחוף אותו לקן נמלים שהיה באיזור. ככה, כל גרגיר וגרגיר מזויין.

מי שדורך על נמלים צריך לזכור שבסוף ייקבר בינהן.

היא כל הזמן הייתה מקלפת את עצמה על המיטה שלי.

ביקשתי ממנה אולי כבר מיליון פעם להפסיק, אני כל כך שונאת חתיכות של בני אדם מפוזרות על הסדין שלי..זה מרגיש לי כל כך לא היגייני.

היא כאילו אף פעם לא הפסיקה להתקלף. זה לא שהיא בילתה הרבה זמן בשמש או חס וחלילה חשבה שהיא קלמנטינה כמו הנרקומנית ההיא שסיפרו עליה בבית ספר. היא הייתה מקלפת מעצמה שכבות של כל הדברים האלה שכל כך פחדה להיות.. כל פעם הייתה מקלפת מעצמה שכבה חדשה ותמיד על המיטה שלי!. אני חושבת שזה כל כך אגואיסטי ומגעיל..אני אף פעם לא באה ומקיאה את הצרות שלי על המיטה שלה ובכלל אני מעדיפה שתעבור לחדר אחר..

הייסורים העצמיים שלה לא עושים לי טוב לאלרגיות.

בפעם הבאה שאני תופסת אותה על המיטה שלי, אני אדאג לקלף אותה מהחיים שלי אחת ולתמיד, מספיק השותפה הקודמת שהייתה בוכה לי את הבדידות המלוחה שלה על הכרית..הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי לגור לבד בעיר המסריחה הזאת.