לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Dust in the wind


Nothing lasts forever..

כינוי:  mrs.understood

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ההריון של זאוס


הזאת שישנה במיטה מתחתיי בוכה כבר כמה ימים..
היא חושבת שהיא בהריון ו-וואלה לא בראש שלה להשמין עכשיו עוד איזה 30 קילו ואחרי תשעה חודשים לדחוף מאלוהים יודע איפה איזה יצור נוזלי כזה בן כלום.
כשחזרה הביתה, נזכרה בסיפור ההוא על הלידה של האלה אתנה.
זאוס אבא של אתנה אכל את מטיס ההרה כדי שאם יוולד לה בן הוא לא ינסה להדיח אותו מהשלטון, ואחרי תשעה חודשים אתנה נולדה- מתוך הראש של זאוס. 
הזאתי שישנה במיטה מתחתיי הלכה לבית של החבר שלה באותו לילה והוא הסכים לאכול אותה כדי לחסוך ממנה את כל הפרוצדורה ההריונית הזאת,
הוא אמר כן. לא ניכנס לאיזה פרטים של כמה ולמה ואיזה אקדח היה מעורב בסוגיה, לא קריטי. 
אחרי יומיים אינטנסיביים כמעט כבר לא השאיר ממנה כלום, ותוך 9 חודשים כשהראש שלו כבר כמעט התפוצץ, הזאת שישנה במיטה מתחתיי פרצה מתוך המוח שלו, למרבה ההפתעה עם בטן הריונית של 9 חודשים לפחות. והחבר המסכן שלה? נפטר באותו ערב כי תכלס, מה לו ולזאוס בכלל?
אז היא ניסתה להוריד מעצמה את הבטן עם הסכין של הלחם שהייתה על השיש והשאירה אחריה כתם ענקי של דם על השטיח. חבל, זה דווקא היה שטיח חדש..

נכתב על ידי mrs.understood , 19/3/2016 21:28   בקטגוריות דמיוני, מטאפורי, סיפורים קצרים, ציניות, אהבה ויחסים, ביקורת, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משמעות פילוסופית



נכנסת לחדר חשוך שכל מה שיש בו זה כיסא עץ ישן, חבל, חתיכת בד, סרט הדבקה ומנורה חצי שבורה תלויה מתנדנדת מהתקרה..
אני מתיישבת על הכיסא עם הפנים קדימה וקושרת לעצמי את העיניים ואז אתה נכנס.
אני יודעת שזה אתה כי יש משהו מסגיר בצעדים שלך,
מין ספקנות כזאת אבל לא ספקנות רגילה, ספקנות החלטית. 
אתה קושר לי את הידיים, ואוטם לי את הפה בשביל שאני לא אוכל להתחמק לא במילים ולא במעשים. 
אני לא רואה כלום אבל מרגישה שאתה מסתכל עליי וזזה קצת באי נוחות בכיסא. אחרי שלוש שעות של שקט אתה מוריד את סרט ההדבקה מהפה שלי ושואל מה יש לי להגיד וכל מה שאני מבקשת זה מים..
אתה מושיט אותם לכיווני ואני צוחקת..אתה פשוט עדיין לא מבין.
״המים לא בשבילי..״
אתה מסתכל עליי מבולבל, ואני יכולה להרגיש איך  המבטים שלך עוברים דרכי למרות הכיסוי על העיניים.
אתה מבקש ממני ללמד אותך מה אני רוצה. 
שמעתי פעם סיפור על איזה סנסיי מיפן שאומר שכל עוד הכוס שלך מלאה אתה לא יכול ללמוד עד שתרוקן אותה..והכוס שלך כל כך מלאה, מלאה בעצמך. נוטפת אותך, מותירה שלוליות אחריה בכל מקום שהיא נמצאת בו.
אני אומרת לך לרוקן את הכוס וכשאתה מתעסק בלהבין משמעויות פילוסופיות אני כבר מצליחה להוריד את החבל מהידיים ולדפוק לך את הכיסא בראש. 
עכשיו אתה שוכב על הרצפה מעל שלולית מים שמלאה בעצמך.. כשתתעורר, אל תשכח להעביר סמרטוט לפני שאתה יוצא..

נכתב על ידי mrs.understood , 18/3/2016 17:30   בקטגוריות דמיוני, חרדות, מטאפורי, סיפורים קצרים, אהבה ויחסים, סיפרותי, ביקורת, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לספור עד עשר



אני סופרת עד עשר. 
אמרו לי פעם שכשאתה ממש עצבני עוזר לספור עד עשר כי אז אתה חוזר לחשוב בהיגיון ונרגע..
מסיימת את הספירה, לוקחת נשימה עמוקה, פוקחת עיניים, נזכרת שוב. 
הפעם אני לא מספיקה לספור עד שלוש וכבר דופקת אגרוף בכל הכוח בקיר גבס הזול הזה, השארתי לו מזכרת יפה..
אני מסתכלת על היד שלי וכולה מלאה בדם אבל מה שמוזר זה שאני מרגישה טוב..אני מרגישה כל כך טוב.
השדים שלי משתלטים עליי ואני נותנת להם כי אלוהים, זה מרגיש כל כך טוב לאבד את השליטה קצת..
אני מתקדמת לכיוון המקפיא, מוציאה משם שקית קפואה של איזה אוכל שכבר לא ייכנס לי לפה ומניחה אותה על היד,
לא כי אני צריכה את זה..זה עניין של הרגל כבר.
כשחושבים על זה כמעט כל דבר שאנחנו עושים זה עניין של הרגל ולא צורך אמיתי..
לפקוח עיניים, לאכול, לנשום.
טיפוסים אגואיסטיים שכמונו, מבזבזים לכולם משאבים רק כדי שיהיה לנו נוח? ומה עם הילדים הרעבים באפריקה?!
למי כבר אכפת..אם הם רעבו עד עכשיו הם כנראה כבר ימשיכו לרעוב.
אני שמה לב פתאום שהדם שנטף מהיד שלי יצר תמונה על הקיר. תמונה שלי, לבד, בלעדיך, חזקה יותר מתמיד.
תמונה של מה שתמיד הייתי- אני לעצמי ולא תלויה בך. 
אני מציירת תווים על החלון, תווים של השיר החדש שבונה אותי ועכשיו אני מגלה שכנראה מעולם לא היית השיר שלי..
מזלי שעוד נותר בי דם לשפוך בשביל לגלות את הדברים כמו שהם באמת. 

נכתב על ידי mrs.understood , 16/3/2016 10:50   בקטגוריות אופטימי, אהבה ויחסים, ביקורת, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור, דמיוני, חרדות, מטאפורי, סיפורים קצרים, פרידות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , משוגעים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmrs.understood אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mrs.understood ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)