לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Dust in the wind


Nothing lasts forever..

כינוי:  mrs.understood

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אומר הכל


כששאלתי אותו מה עושים היה לו מבט כזה בעיניים..
מבט שאומר חצי כלום וחצי הכל.
מבט שחודר אלף קילומטרים אבל בעצם נבלע באישון שלי ונעלם.. 
לפעמים אני חושבת שהוא לא אנושי.
כשהוא דוקר את עצמו הוא לא מרגיש, והוא כאילו אף פעם לא עייף..
אני כל הזמן עייפה ואני לא מתישה את עצמי במבטים עמוקים, אבל אצלו?
אצלו זה לא משנה..
יושבים על הגג בגובה איזה 20 קומות ובזמן שאני מתאמצת לא ליפול לאיחוד מרגש עם המדרכה, הוא כבר הספיק לבלבל אותי פעמיים,
להכעיס אותי עוד חמש ולהשאיר דבר אחד שלא אסלח לו עליו..
אבל יש בו משהו, יש בו משהו לא אנושי. 
מין צלילות מבושמת כזו..מקוריות מושחטת. 
הוא שורט לי את התודעה במשפט ודופק צחקוק מטומטם כאילו הכל רגיל,
כאילו הוא עוד אחד מהשורה, כאילו הוא אידיוט. 
הוא לא אנושי..אנחנו קופצים מבניין, בערך 20 קומות וכשאני דופקת איחוד מרגש עם המדרכה, הוא קם וממשיך ללכת. 
מדליק עוד סיגריה ונושם עוד מבט אחד שאומר כלום אבל בעצם אומר הכל. 

נכתב על ידי mrs.understood , 15/3/2016 16:30   בקטגוריות דמיוני, מטאפורי, סיפורים קצרים, אהבה ויחסים, ביקורת, סיפרותי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משחקים


בוא נשחק משחק 
אני עכבר במירוץ ואתה חתול 
תופס אותי בפינה אחרי שכבר נגמרו לי הכוחות ומתענג על הפרס.
נשחק בשחמט,
אתה אוכל לי את כל החיילים
ושדה הקרב שלי ערום והדגל לבן.
נפתח את כל הקלפים כששנינו לא משחקים את אותו המשחק,
אתה מנצח בפוקר ואני מפסידה לך במלחמה.
בוא נחליף
ועכשיו אני אשחק בך.
אני מרכיבה מבוך,
כל פיתול זה פעם שאכזבת אותי וכל מבוי סתום זה רגש שהדחקתי..
כל פעם שתסבול קצת יותר אני אהיה קצת יותר שלמה ושביל חדש במבוך ייפתח.
אתה נכנס בפתח של ההתחלה אבל למבוך אין סוף
וכשתצליח בסופו של דבר לצאת אז אני אדע שהמשכתי הלאה.
בוא נשחק משחק שבו אני מנצחת ואתה בכלל לא בתחרות..  

נכתב על ידי mrs.understood , 7/3/2016 10:00   בקטגוריות מטאפורי, סיפורים קצרים, פרידות, אהבה ויחסים, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ציור מופשט


גשם יורד בחוץ
אני על הכביש המהיר, נוסעת אולי שעה לפחות, והיום?
היום החלטתי לא להפעיל את הוישרים.. אני רוצה לחיות על הקצה, אני רוצה להעריך את היכולות שלי.
הכביש והמכוניות דרך החלון שלי נראים כמו ציור מופשט של ונגוך. או שזה היה פיקאסו? בכל מקרה משהו עם משמעות עמוקה ואגרטל.
הטיפות נערמות על החלון וזה מרגיש כאילו יורד כל כך הרבה גשם שאני שוחה על הכביש. הרגל דבוקה על הגז, אני לא רואה בעיניים, והטיפות ממשיכות לטפטף והכל מטושטש ויפה..כל כך יפה..
אני מתמקדת בטיפה אחת על הקצה העליון השמאלי של החלון.
טיפה אחת שנתפסת לי בעין ומלווה אותי כבר מהמחלף הקודם. זאתי הכי מסוכנת, אני אומרת לעצמי, פתאום חריקה. בלימת חירום. רואה בקושי איזה דמות מעורפלת מוציאה את היד מהחלון וכאילו מערבלת את האוויר..
הוא בטח מקלל אני חושבת לעצמי. אבל עדיין, עדיין לא מפעילה את הוישרים..
כל הטיפות התחלפו על החלון. רק הזאתי, שם בפינה השמאלית למעלה מחליטה להישאר.. אני צורחת, אני רוצה שתלך משם.
כמה אגואיסטי מצידה להשתלט ככה על הפינה הזאת בזמן שכל טיפה אחרת מפנה מקום להבאה. אני נכנעת..מפעילה את הוישרים.
החלון מתנקה, ציור מופשט הופך תמונה שלמה. נקודות הופכות אנשים וטיפות הופכות למים..ורק ההיא בפינה השמאלית מסרבת להצטרף אליהן.
מצחיק איך טיפה אחת קטנה מראה מאבק כזה..ועוד בשביל מה..להישאר על החלון? ועוד החלון שלי?? למה זכיתי במחמאה שכזאת?! 
אני מאבדת לרגע ריכוז, כמעט התנגשות. סטייה מהירה וחזרה למירוץ. אני שומעת לחש..אולי זה בראש שלי אבל המסר מובן. הטיפה מדברת אליי.
אומרת איזה משהו לא ברור..לא ברור כמו התמונה שאני חוזרת לראות מול העיניים שלי כי כיביתי שוב את הוישרים..הכל כל כך יפה ככה..כמו ציור..כמו ציור של ההוא עם הכבשים רק שזה לא כבשה וזה לא ההוא. זאת אני וזאת הטיפה..היא לוחשת משהו שוב..אפילו בוכה קצת.. לא כל כך ברור.
אני חושבת שהבנתי. אני חושבת שהיא אמרה, היום אני הולכת איתך. לאיזה כבוד זכיתי.. מתחילת הדרך ליווי צמוד מהטיפה בפינה השמאלית והיא רוצה להמשיך איתי כל היום, כנראה שאני יותר מיוחדת ממה שחשבתי..
הכל מטושטש..כמו שאני אוהבת, חוסר שקיפות, לא נודע. אני אוהבת את זה.
הציור על הכביש מאבד קצת מהצבע ופתאום כולו כחול..כולו כחול ובצד טיפה אחת קטנה בצד השמאלי העליון..היום היא אמרה שהיא הולכת איתי.
אבל השאלה לאן הולכים?
פתאום אין כביש יותר ופתאום אין דמויות מטושטשות. פתאום אין אחיזה, פתאום זה לא משנה כמה בלם או כמה גז.
זה לא משנה בכלל כמה טיפות, רק ההיא למעלה שאיתי ופתאום גם אין כביש מתחתיי ואני בכלל נופלת.
היום היא אמרה שהיא הולכת איתי ודווקא היום הלכנו לעזאזל.. 
קול פיצוץ ענק ואחריו סירנות ועכשיו מירוץ חדש. מי יגיע קודם, הסירנות אליי, או אני למעלה?

נכתב על ידי mrs.understood , 29/1/2016 19:51   בקטגוריות דמיוני, חרדות, סיפורים קצרים, מטאפורי, פסימי, סיפרותי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , משוגעים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmrs.understood אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על mrs.understood ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)